האמת

אדמיאל:
ההנחה שאלוהים אחד נתפסת לרוב כך: יש מישהו "למעלה" שהוא הנקודה הארכימדית של האמת, ואנו צריכים לכוון לנקודת מבטו.
הרב מרדכי יוסף ליינר מאישביץ ("האישביצאי") חולל מהפך בכך שאמר שיש אמיתות שונות, ויש אפילו אמת מעבר להלכה. משמע שאין נקודת מבט אחת מחוץ למציאות ("אלוהים") שאליה האדם צריך לכוון, אלא יש גילוי "אלוהים" שונה בכל סיטואציה שונה שהאדם נקלע אליה. מושג האלוהים אם כן נתפס עתה לא כמשהו מחוץ למציאות שלנו שאנו צריכים לנחש מהי נקודת מבטו האחת על המציאות אלא אחרת: בכל סיטואציה יש קול שונה שדובר אלינו (בובר קורא לכך: השאלה שהאדם נשאל).
מעתה אלוהים איננו משהו מחוץ למציאות ששולל דברים או מחייב אותם, אלא הוא (עבורנו! זאת דרך התגלותו לנו, עליו כמובן איננו יודעים דבר) קול בתוך הסיטואציה שעלינו להקשיב לו, ויכולים אנו לשמוע אותו רק כאשר ליבנו פתוח ואיננו מלאים באגו שלנו.

עמיר:
נראה לי שנסכים, ש"האמת" בכל סיטואציה תלויה באדם ששומע את הקול – כלומר, ששני בני אדם ש"ליבם פתוח ואינם מלאים באגו", בסיטואציה דומה לא בהכרח ישמעו את אותו הקול.
אם אנו מסכימים על כך, פירוש הדבר הוא שלא רק שבכל סיטואציה יש אמת שונה, או גילוי שונה של האלוהים, אלא גם שלכל אדם ואדם יש גילוי שונה של האמת / אלוהים.
ואם כך אז אי-אפשר להפריד בין "האמת" או "האלוהים" ומצבו האישי של האדם המסוים.
עדיין יש "אמת" ו"לא-אמת", ובמונחים תיאולוגיים נוכל לומר שיש "אלוהים" ויש "אלילים", לכל אדם בכל סיטואציה נתונה. אבל הם לא ניתנים להפרדה מאותו אדם באותה סיטואציה.
תפיסה זו משנה לחלוטין את משמעות המושגים "אמת" ו"אלוהים".

אדמיאל:
לכך אני מסכים לחלוטין, כמובן. לכך גם התכוונתי כשדיברתי על כך שכל פגישה בעולם עם בני אדם או הטבע היא גם פגישה עם אלוהים – פגישה שכשאנחנו באמת פתוחים אליה גם נשמע את הקול המדויק (שהוא קול-מבפנים בדיוק כמו שהוא קול-מבחוץ, שהרי בנקודה זאת הכל אחד).
גם ברור שלא נוכל לשפוט אדם אחר לעולם, שהרי כסובייקט שמיעתו תלויה בנקודה שחייו הפנימיים מצויים בהם. כפי שכתבתי שם: הרי לא נצפה מילד בן שלוש שהתפתחותו נמצאת בנקודה אחרת לגמרי ששמיעתו תהיה כמו שמיעת זה שכבר בגר ויכול לקבל עליו אחריות ולחוש את האחר כסובייקט.
זאת נקודה אחת שמונעת אותנו מלשפוט אחרים, ונקודה נוספת היא זאת שהזכרת כאן: כיוון שאין אמת אחת מוצקה הבנויה לכל, אלא כל אחד שמקשיב שומע את האמת המיוחדת לו, ברור שלא נוכל לעולם לשפוט את המקום שבו סובייקט אחר נמצא בחייו ואת ההכרעות שלו מנקודת המבט שלנו.
יתר על כן: גם ה"אמת" המתגלה לנו איננה אמת "אחידה" שבכל מצב היא מקבלת אותו גיבוש, אלא אמת מיוחדת לכל רגע ורגע שבו אנחנו מקשיבים ופתוחים למצב. ומה ששמענו אתמול כבר לא רלוונטי לפגישה היום.
מסיבה זו, גם כאשר האדם היה בחדר אחר וראה מה שראה, וכעת הוא בא אל עולם המעשה של השכל הישר, הוא צריך לדעת באופן אמיתי לגמרי (קיומי), לרגע ייחודי זה, אם מתאים להשתמש במה שהובא בזיכרונו מחוויית החדר ההוא לעולם השכל הישר, שבו הוא נתון כרגע, או שמא הטלה זו היא "שקר" בעצמה. משום שלכל עולם יש "חוקי נהיגה" משלו, ואם אנו משליכים חוקים מעולם אחד (גם אם הוא קיים באמת) על השני, ננהג לא נכון ונגרום לתאונות.

 עמיר:
לאחר מחשבה נוספת על שיחתנו זו ועל ההסכמה בינינו, ש"האמת בכל סיטואציה תלויה באדם ששומע את הקול", אני רוצה לסייג את הדברים, לפחות מבחינתי: יש "אמת" מסוג מסוים, שהיא אכן תלויה באדם – אבל יש גם "אמת" מסוג אחר, שהיא אובייקטיבית ואינה תלויה באדם.
אני חושב על סיטואציה שהייתי בה לאחרונה, בה חבורה של אנשים ניסתה לעשות יחד מהלך יפה וראוי, ותחת לחצים חיצוניים נבקעו סדקים בחבורה וה"קולות שאנשים שמעו" התגלו כסותרים זה-את-זה, עד שלא ניתן היה להגיע להסכמה והכל התמוטט.
במקרה כמו זה, כאשר מתבקשת מחבורה של אנשים פעולה משותפת, הנחת היסוד שלי היא שיש אמת אחת – במובן של תגובה נכונה לכל סיטואציה מצד החבורה כולה. אם נוותר מראש על האפשרות, שניתן למספר אנשים לחפש יחד ולמצוא את "האמת" ואת "התגובה הנכונה", כל ניסיון לעשייה משמעותית משותפת של אנשים נידון מראש לכישלון.
מהי אותה "תגובה נכונה", מה קובע את ה"נכונות" שלה, זו כבר שאלה אחרת.

אדמיאל:
אני מפקפק מאוד אם האנשים הללו שמעו באמת. יש מקרים שההפרדה היא הקול האמיתי שאנשים שומעים – אבל אז יש הרגשה חזקה של אחדות ואהבה אצל כולם ועם זאת, על אף הדאגה זה לזה והרצון לתת ולהעניק אחד לשני, נשמע הקול לכל אחד שעליו ללכת לדרך אחרת. אבל ברוב רובם של המקרים הקול הוא קול של אחדות, של נתינה ואהבה. הואיל ולעולם שמיעת הקול לא הולכת עם האגו הפרסונלי, סביר יותר להניח שברוב המקרים האלה הקול הוחרש על ידי צרימות האגו.
אתן לך דוגמא קטנה: כשאתה מתבונן היטב ביהדות ובנצרות ובהיסטוריה האומללה של היחסים ביניהן, אתה ממש עומד נדהם כשאתה עומד על הקרבה הרבה (רבה יותר משאפשר לשער ככל שאתה יורד לעומק המקורות ורואה את ההתפתחויות ההיסטוריות) ושואל את עצמך מדוע אירעה בכלל ההפרדה שלהן זו מזו. מדוע לא נשארה הנצרות כת שמאמינה בישו בתוך מסגרת היהדות? אין ספק שהמציאות ההיסטורית יכלה בקלות להרשות את הקירבה הזאת במקום האיבה ושפיכות הדמים האינסופית של הנוצרים ביה"ב כנגד היהודים.
במקרה הזה ברור לגמרי שלא קול האל הוא שנשמע למנהיגי הנצרות שרדפו את היהודים עד דכא ולא קול האל נשמע לרבנים שכינו את ישו ממזר ושרפו את ספרי הברית החדשה. אין ספק שלו יכלו אותם מנהיגים באמת לשמוע את קול האל (שנשמע מבעד לקולות הזכים והשפויים שבשתי הדתות בנפרד) לא היה צורך בהפרדה זאת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s