עשיית טוב

ההתכתבות שלהלן התפתחה בינינו בעקבות מכתב פומבי של מי שהיה המורה הרוחני של עמיר, אנדרו כהן, אותו ניתן לקרוא כאן: www.andrewcohen.org

אדמיאל:
איזה מכתב מדהים!
נדמה לי שבמכתב הזה אנדרו מלמד את עצמו ואת האחרים משהו הרבה יותר עמוק ממה שלימד קודם לכן את תלמידיו בכל השנים שעברו. זהו מכתב שיכול לפתוח עידן חדש לגמרי ביחסי מורה-תלמיד בעתיד. באופן מוזר ה"שליחות" של אנדרו ניכרת יותר דווקא עכשיו ב"נפילה" שלו, ובמשהו שנדמה שהוא עצמו כלל אינו מודע לו.
יותר מזה, אומר לך עמיר, אם גורדייף היה חי אני לא בטוח שהיה לו האומץ לכתוב מכתב כזה (והוא בהחלט היה צריך! – כמו גם קרישנמורטי).
בסופו של דבר אנדרו חוזר לטענה שאני חוזר עליה שוב ושוב בשם בובר – שאין שום עבודה רוחנית בעלת משמעות אם היא לא מדגישה את המסר הפשוט של הלב הפתוח לדיאלוג לעולם שסביבנו. כפי שבובר הדגיש פעמים רבות: מה אלוהים דורש מאיתנו? עשות טוב ואהבת חסד והצנע חסד עם אלוהיך – לא יותר ולא פחות. אלוהים דורש מאיתנו אם כן את הדבר הפשוט ביותר שניתן להעלות על הדעת – להיות טובים –
אלא מה? אנחנו תמיד נוטים לסבך את זה.
מה שאנדרו לא רואה עדיין (כך נדמה לי לפי המכתב) הוא שעצם הרצון לתקן את העולם הוא הבעיה…
האיש החי בענווה לא מדמיין דברים כאלה, אלא עוזר למי שסביבו בהתמסרות פשוטה בלי לחשוב כלל על התוצאות בעתיד.
המחשבה המשונה (בעיני) שאתה יכול לשנות אחרים באיזה סוג של "כוחניות-משיחית" מהסוג שהוא הפיץ היא עצמה גוררת את האדם למלכודת שהוא מודה שנפל בה. עצם הרצון לשנות את היקום במקום לקבל אותו בברכה כמות שהוא (נקודה המודגשת בצדק כה יפה אצל ז'אן קליין) – הוא עצמו לדעתי הבעיה של אנדרו (כמו של רבים מהמשיחים האחרים ו"מתקני עולם" כאלה ואחרים שגרמו צרות כה רבות לעולם).

עמיר:
אני מוצא עניין רב בתגובתך למכתב של אנדרו, במיוחד בהבדל משמעותי שראיתי בינה לבין תגובתי שלי.
כמוך, גם אני נלהב ומתרגש ממכתבו של אנדרו, ואני חושב שהוא צעד חשוב שלו בכיוון הנכון.
אבל בניגוד לך (כך נדמה לי), אני נלהב דווקא מהמורכבות, הבלבול, הסתירות והפרדוקסים שאני מוצא בו, מחוסר השלמות והעדר הפתרון שלו, ומזדהה איתם.
לדעתי, זהו שיקוף אמיתי ו"נאמן למקור" – לא רק של מצבו של אנדרו, לא רק של הסיפור של EnlightenNext, אלא של כל הנושא של "מורה רוחני" ושל "עבודה רוחנית קולקטיבית". הנושא פשוט מורכב, מבלבל ולא פתור מטבעו.
לטעמי, דרישתו של בובר (שהוא מייחס לאלוהים בכבודו ובעצמו) לעשות "את הדבר הפשוט ביותר שניתן להעלות על הדעת – להיות טובים" היא בעצם פשטנית. כלומר, אם זה שואב מים או חוטב עצים או תופרת או עקרת בית אז אולי זה כל כך פשוט, אבל אם רוצים בתיקון עולם אז זה הרבה יותר מורכב ובעייתי.
אתה יכול לומר (ואתה אומר) שכל רצון בתיקון עולם הוא ביטוי של אגו. בכך אתה ואני חלוקים, וברור שגם אתה ואנדרו חלוקים. אז בהקשר של תיקון עולם (שלדעתך הוא פסול מלכתחילה), "להיות טובים" אינו דבר פשוט כלל. הוא אפילו מורכב מעבר ליכולת התפיסה האנושית, כך מסתבר.
מה דעתך?

אדמיאל:
בשלב הראשון יש לי שאלת בירור:
מדוע אתה חושב ש"'להיות טובים' אינו דבר פשוט כלל. הוא אפילו מורכב מעבר ליכולת התפיסה האנושית, כך מסתבר"?
בניגוד לך, אני עדיין סבור, עמיר, שלהיות טוב זה דבר פשוט-פשוט, הכי פשוט שיש בעולם, דבר שכל ילד בפעוטון שלידך יודע באופן טבעי – אבל אנחנו, המבוגרים, נוטים לסבך אותו – או ליתר דיוק: אנחנו מסתבכים בתוכו בגלל "רשת השפה" שטבע החינוך בתוכנו – היא זאת שקלקלה ומקלקלת את המצפן הטבעי.
"רשת השפה" היא סך כל הדימויים שנטבעים בתוכנו והופכים במשך הזמן להיות ה"אני" (האגו) של כל אחד מאיתנו. האגו (סך הזהויות) הזה מפעיל אותנו – ואיננו חופשיים ממנו אפילו לא לשנייה אחת – והוא זה שבגללו אנחנו נעשים במרוצת שנות הגדילה שלנו אל תוך השפה והתרבות עיוורים יותר ויותר לנקודת המבט הנקייה של הילד הקטן בפעוטון.
אבל – כפי שאתה יודע היטב, עמיר, האגו איננו יכול לגרש את האגו – ומאותו רגע שהתינוק כבר "נכבש" אל תוך הרשת של השפה הוא למעשה אבוד-לגמרי בתוך ה"מטריקס" הזה.
יש רק דרך אחת למי שרוצה באמת להתנקות מכובד ה"מטריקס" הזה ולשוב אל מה שהוגו ברגמן כינה "התמימות השנייה" (תמימות שנייה – משום שהראשונה כבר אבדה ללא שוב, היא נותרה אי-שם ב"פעוטון"): רק דרך התבוננות בעצמנו ובפעילות שמניעה אותנו מבחוץ יחד עם יושר פנימי והקפדה שלא "לספר לעצמנו סיפורים שקריים" (=זוהי בסך הכל המדיטציה) אנחנו מסוגלים לצאת לרגע מ"רשת השפה" – ולהקשיב לקול של מה שק"ג יונג כינה "קול המדריך הפנימי" – זה שמדריך אותנו אל אותה דרך קדמונית שאבדה בשנות התבגרותנו.
ואכן, כן, לענייננו: אני סבור (גם מנסיוני שלי) שהרצון לתקן את העולם הוא מגלומניה – והוא תוצר של האגו. מי שמחפש את הטוב מגיב בנקודה שבה הוא נמצא למצב – אותו הוא פוגש עם לב פתוח מול מי שהוא פוגש ללא כל תיאוריות, שיטות או דת – עירום וחף מכל תיאוריה מגלומנית מסיונרית.
לעומת זאת, מי ש"פותח את הלב" אל האחר בגלל שמניעה אותו איזושהי תיאוריה (תיאוריות הן תמיד המטריקס של השפה!) – כבר בא אל הפגישה "מצוייד" וחמוש במטרות הרחוקות-שלו שהן מעבר לפגישה, וממילא הוא מגיע כמסיונר ההופך במיינד שלו את האדם שהוא פוגש לעוד "לז" (אובייקט) למימוש החזון "גלובלי" שלו.
בקיצור, בעיני כל חזון כזה הוא מגלומני ומסוכן (בראש ובראשונה לעצמנו!) – ובדרך כלל גם מפיל (כפי שקרה לצערנו לאנדרו) את האדם בפח של עצמו.
בעיני, רק פגישה עם האחר כשאנחנו ערומים מכל אידיאולוגיה, חזון, דת או שיטה – היא אכן פגישת אמת עם האחר כאתה.

עמיר:
באשר ל"להיות טובים", אקח את הדוגמה הפשוטה ביותר שעולה בדעתי, והיא אמתית ועכשווית:
רותי ואני אימצנו לפני מספר שבועות גור כלבים כבן חצי שנה. מתוק להפליא ואנחנו אוהבים אותו מאוד. עכשיו: בלילה, כשאנחנו הולכים לישון ומשאירים אותו בחדר אחר, הוא מתחיל לילל ו"לבכות". האם במקרה הזה "להיות טוב" פירושו לפתוח את הדלת ולהכניס אותו לחדר השינה שלנו, או להתאכזר אליו ולהשאיר אותו בחדר השני, כדי שיתרגל להיות לבד? האם הרצון שלו להיות איתנו בלילה מחייב אותנו, בשם "עשיית הטוב", להיענות לרצונו, או שה"טוב" במקרה הזה דווקא דורש שנתנגד לרצונו?
ויותר פשוט מזה אין, לכאורה… ומה אם היה זה ילד? ומה אם היו לנו שני ילדים, והאחד כבר התרגל לישון לבד והשני רוצה לישון אתנו? ככל שמוסיפים עוד מרכיבים לתמונה, כך היא הולכת ומסתבכת, וכך קשה יותר לראות מהו ה"טוב" הפשוט בכל סיטואציה.
ובנוגע ל"תיקון עולם", אני גורס (ולא תסכים אתי, אני יודע) שבובר וגם אתה רוצים ב"תיקון עולם", וההבדל בינכם לבין אנדרו, למשל, הוא בדרך ולא במטרה. האם בובר לא ניסה לשנות את האדם, בכתביו ובהרצאותיו? האם אין תפיסה אידאליסטית או אוטופית של החיים הנכונים, היחסים הנכונים, החברה הנכונה, עומדת מאחורי כל פעולותיו במרחב הציבורי?

אדמיאל:
בקשר לגור, אני חוזר לפשטות הראשונית ביותר – ושואל: אם היית מדמיין מצב שבו אין לך אגו בכלל והשיקול הוא אך ורק עשיית הטוב לאחרים, כיצד היית מחליט לנהוג במקרה הזה?
לא צירפת את הסיבות שגרמו לכם להתלבט, אז קשה לדעת מה מטריד אתכם בדיוק, אבל לגבי ילדים התשובה באמת פשוטה: השאלה היא עבור ההורים מה טובת הילד – והיא מה שתכריע.
ואם יש גורמים רבים יותר (נניח: מתח הנובע מאי הסכמה כיצד לנהוג במקרה הזה בין הבעל לאישה) – אכן השאלה מסתבכת, כי יש כאן גורמים סותרים. אבל אם אדם מכוון ליבו אל הטוב הוא גם יודע היטב מה התשובה.
לעיתים אכן המצב כל כך מסתבך שיש להשאיר את התשובה לקוסמוס ולא לעשות דבר. ואזי מה שיקרה בך ה"חלל הפנוי" שבו אני מסלק את עצמי מהמהומה החיצונית אל תוך השתיקה הפנימית – הוא התשובה. וכשהלב המוכן אל הטוב (באותה תמימות חסרת-אגו שנובעת מהקשבה חסרת-ביקורת כלפי כל המעורבים בסיטואציה וצרכיהם) יודע מה התשובה הוא מתחיל שוב לנוע ופועל עם התשובה שקיבל.
מה שברור הוא, עמיר, שאם האדם מקשיב הקשבת אמת למצב – ומוכן להתמסר לו בלב נכון – הרי התמסרות זאת (סורנדר) זה העיקר, והשאר כבר פחות חשוב.
ועוד דבר ברור לי לחלוטין: שום מערכת חיצונית אחרת – לא דת, לא כללי מוסר פילוסופיים, לא דעות של אנשים מהרחוב, יכולים לעזור לנו לפתור בעיות יומיומיות כאלה – אך ורק כניעה של קבלה-בברכה של המצב שנוצר, ומוכנות לתת את עצמנו יכולה לסייע כאן למי שמבקש אותנו – כדי שנשמע את האינסייט שיאמר לנו מה לעשות. ואכן, זהו קול עדין מאוד – ואם האגו רועש הרי אז זה בלתי אפשרי לשמוע אותו.
ועלי להדגיש: אין זה אומר כמובן ש"לתת את עצמנו" עבור האחר משמעו תמיד ויתור. למשל: אם טובת הילד תהיה שהוא יישאר בחוץ ולא ישן עם ההורים, אזי יש לעשות זאת ולא להיכנע ללחצים של הילד. אבל יש הבדל עצום בין הורים שפועלים "לפי הספר" ובין הורים שהילד מרגיש שהם עושים זאת מאהבה וליבם פתוח אליו בהקשבה אמיתית כ"אתה".
יתר על כן: הקשבה היא הקשבה, כלומר הקשבה טוטלית לכל ה"קולות" התובעים מאיתנו תשומת לב – ולעתים קרובות גם הגוף שלנו דורש דברים וגם הוא ראוי להקשבה. במילים פשוטות: גם הצרכים הגופניים שלנו צריכים לתפוס מקום (וזה לא נובע מהאגו! כאן אני חולק לגמרי על התפיסה הבסיסית של הנצרות שחדרה בימי הביניים וכבשה כל חלקה טובה גם ביהדות – להיפך: העמדת פנים צדקניות כמו זאת של קרישנמורטי שהוא לא זקוק לחיי מין – כששבע עשרה שנה הוא העלים מכולם שהוא מקיים יחסים עם אשתו של מנהל התנועה שלו – וכשאחר כך היא גם תבעה אותו למשפט על התנהגותו המבזה כלפיה- זאת היא אכן פעולה של האגו – משום שהיא חסרת פשטות טבעית ונקיות מוסרית שיש למי שנמצא ב"תמימות השנייה").
במילים אחרות: כשאני אומר להיכנע ולקבל בברכה אין זה אומר שעלינו בשם ה"טוב" הזה תמיד לוותר על מה שמגיע לגוף (כמו שינה ראוייה במקרה זה) – להיפך: הגוף שלנו גם הוא "בריאה אלוהית" שראוי שנקשיב לו היטב ונקבל את "בקשותיו" להתייחסות בברכה ובמאור פנים.
אכן נכון, יש הרבה "קולות" שדורשים דרישות שונות סביבנו וזה נראה בלתי אפשרי לענות "כן" לכולם, אבל מי שחי בכניעה של ענווה (סורנדר) לקוסמוס – וליבו רוחש טוב לכל מי שהוא פוגש – גם שומע בבהירות בכל מצב ומצב מה עליו לעשות.
למשל – אציג כאן בעיה אחת נפוצה: ברור שחובת האדם המקשיב היא לילדיו יותר מאשר לילדי השכנים. זה לא משהו שאפשר להוכיח אבל באופן טבעי ברור שאחריותנו גדולה יותר על ילדינו שלנו, ואין בכך שום אנוכיות, מכיוון שמדרך הטבע נשלחנו לקבל אחריות בראש ובראשונה על גידול ילדינו – ולא על גידול ילדי האחרים. ועם זאת (ואין זה סותר כלל) האמת המטפיזית הפשוטה היא שאין כאן מתח אמיתי בין שתי האפשרויות, ברור שילדי השכנים ראויים לאהבתנו לא פחות – אף שבפרקטיקה לא נוכל לעשות דבר לסייע להם (בדרך כלל) כי האחריות על ילדינו לא תותיר לנו מקום לפנות את עצמנו לילדי כל העולם…
ואם תראה אדם שמזניח את אשתו וילדיו ורץ החוצה מביתו כל הזמן כדי "לתקן את עולם" תדע לך שהוא אדם שלא מקשיב היטב לקול המדריך הפנימי שעליו אני מדבר כאן.
אמנם כאמור, אכן יש מצבים שבהם משתלטת בתוכנו אנדרלמוסיה פנימית ונעלמת הבהירות, כשיחד עם זאת גם האינסייט מאחר להגיע. אזי, כאמור, אנו יודעים שהקוסמוס מבקש מאיתנו להניח את ה"מושכות" מידינו ולתת לו לנהל את הדברים.
זה אמנם מערים לפנינו קושי גדול בגלל האקטיביות הטבעית לנו (המופעלת במקרים רבים מהאגו), אבל אם אין אנו שומעים בבהירות מה לעשות הדבר הנכון בעיני לעשות הוא "שב ואל תעשה" – כלומר להניח למצב שנוצר לנהל את עצמו – ולהתמסר לתוצאה שהקוסמוס יחליט להביא איתו.
ואשר למה שטענת שגם בובר (וגם אני – לפי דבריך) שואפים לתיקון העולם, אומר לך עמיר יקירי: יש הבדל הוא עצום בין מי שבידו "תכנית גאולה" קולוסאלית – והוא רואה את עצמו כמי שאחראי על מימוש הגאולה של העולם, ובין מי שמבחינתו הוא מופקד אך ורק על המעגל הקטן שהקוסמוס שלח אליו כדי להיות איתו בקשר.
זה מזכיר לי ביקור שעשיתי פעם אצל "מואר" אחד. אני זוכר שהאירוע הסתיים – וביקשתי לעזור לכמה בנות צעירות לנקות את השאריות שנותרו על השולחנות. אספנו ביחד את האשפה אל תוך השקיות שחולקו – ואז שאלתי את ה"מואר" היכן פחי האשפה. הוא הסתכל עלי בתמיהה ואמר לי: "אני ממש לא יודע, אף פעם לא שפכתי כאן את הזבל".
המואר הזה היה עסוק מדי בתיקון היוניברס כולו – ולכן לא עזר מעולם לאותן מתנדבות צעירות לנקות את האשפה בבית שבו הוא גר. הוא כלל לא יכל להבין את הדבר הפשוט ביותר: שהקוסמוס שלח אותו (קודם כל!) לעזור לנערות הצעירות שניקו שם את הבית עבורו (כמתנדבות!).
את זה הוא לא "שמע" מעולם משום שהוא עסוק מדי באגו-מנייאקיות שלו – שהטיפה כל הזמן לניקוי ושחרור ותיקון ושיפוץ היוניברס כולו (אחר כך התברר שהוא גם שכב עם כמה מהנערות האלה, אבל זה כבר סיפור אחר).
אני לא יודע אם אני מסביר את עצמי הפעם טוב בנקודה הזאת – אך אומר לך עמיר, שלי אישית ברור (גם אם אני נכשל בהצגת הדברים כאן והם אינם נשמעים משכנעים ממבט ראשון) שלעיתים קרובות השאיפות הללו ל"תיקון העולם" הן מגלומניה פשוטה, שאפשר להיסחף אליה בקלות אם לא שמים לב לפיתויים שהאגו מציב לפנינו בדרך.
לעומת זאת יש אכן תיקון עולם אמיתי – והוא פשוט: לחיות בענווה גמורה – כמו התופרת, הסנדלר, החייט, הגננת, וכמו כל מי שבחייו איננו בונה בפנטזיה שלו שום תוכניות גדולות לשנות את היקום; הוא פשוט נענה בלב פתוח למי שנשלח אליו – ולא מנסה כלל להיות כלל לא "צדיק" ולא "דתי" ולא "מואר" ולא מתקן או משפץ הקוסמוס.
האירוניה היא שהתופרת הפשוטה הזאת בדרכה העדינה והמלבבת היא זאת שבאמת מתקנת את העולם – בעצם העובדה הפשוטה שהיא עושה את מעשיה עבור האחרים מהלב – ובכל תיקון ותיקון של כל מכנסיים או חולצה של לקוחותיה יחד עם התפירות היא גם מוסרת את עצמה לאחרים.
במקרים הנדירים האלו אנו חשים שכל מפגש עם אישה פשוטה שכזאת גורם לנו לצאת ממנו אחרים. משהו בעיניים המאירות ובטוב לב ובענווה הפשוטה אכן "מתקן" אותנו. אישה מוארת-באמת שכזאת, דרך אגב, כלל איננה זקוקה לבירורים ולשיחות הללו שאנחנו מנהלים כאן – אצלה הדברים נובעים מהלב באופן טבעי.
לעומת זאת כשה"מקצוען", כמו במקרה של אנדרו כהן, מתאכזר לתלמידיו בשם אידיאלים נעלים – וגורם להם יחד עם זאת משברים נפשיים קשים בשם התנועה המפוארת שהיא הקים כדי לשפץ את הקוסמוס הוא משאיר מאחוריו שביל של קלקולים שותתי כאב – כמו שאנדרו בעצמו מודה עכשיו במכתבו (ועל כך יבורך).
אני חושב, דרך אגב, שהמכתב הזה שלו הוא הפסגה הגבוהה ביותר שהוא העפיל אליה אישית עד עתה.
בעיני זהו מכתב חשוב שעוד יילמד וייחקר – ורבים גם יסיקו ממנו מסקנות לעתיד.

עמיר:
בהמשך לשיחותינו על השאלות "האם לעשות טוב זה עניין פשוט או מורכב?" ו"האם תיקון עולם תמיד מונע על-ידי האגו?", מהדברים שכתבת די ברור (לי, בכל אופן) מהן התשובות.
א. בנוגע לעשיית הטוב, יש סיטואציות של שחור-ולבן בהן "הטוב" פשוט וברור, אבל יש גם סיטואציות מלאות בגווני אפור, והאדם צריך לשקול זה מול זה כל מיני שיקולים יחסיים, שהופכים את המצב למורכב וקשה להחלטה. לפעמים אפשר באמת לחכות עד שתשובה ברורה יותר תגיע, אבל הרבה פעמים גם המתנה היא פעולה, ואין ברירה אלא לפעול ולהיות מוכן להכיר ששגינו.
אני לא אומר שלא צריך בכל מצב לשאול – מהו הדבר הנכון והטוב ביותר שאני יכול לעשות כאן? את זה צריך לעשות, אבל הרבה פעמים לא קל בכלל לדעת מהו הדבר הטוב שיש לעשותו. זהו, בכל אופן, ניסיוני בבחירות בחיים.
ב. כמו שמשתמע מדבריך, לא כל רצון לתקן את העולם נובע מהאגו. אתה מבחין בין מי שיש לו "תכנית גאולה" קולוסאלית לבין מי שפשוט רוצה להביא טוב לעולם, ותסכים אתי (אני חושב) שהמניע הזה יכול להיות קיים לא רק אצל תופרות וסנדלרים אלא גם אצל אנשים שכותבים ספרים, פעילים חברתית ואפילו פעילים פוליטית. הטווח שבין התופרות והסנדלרים לבין מי שיש לו "תכנית גאולה" קולוסאלית גדול מאוד, ושוב אנחנו מדברים פה על גוונים של אפור ולא על שחור-ולבן.

אדמיאל:
א. אני מבחין בין החלטות הנובעות מאיזשהו "תרשים" – נניח עיון בשולחן ערוך או החלטה המוסקת מתוך העיון הקנטיאני הרציונלי הקר (זה שפועל לפי מה שהפילוסופים מכנים הצו הקטגורי – שהוא לגמרי רציונלי, עקר מבחינה פנימית ובלתי-אישי) – ובין החלטות שנובעות מ"שמיעה".
קשה להסביר מהי "שמיעה" למי שלא שמע מעולם, אבל אולי אנסה לומר כמה מילים על כך:
ראשית, שמיעה אמיתית היא תמיד במצב מדיטטיבי או קרוב אליו – במובן הזה שרק פינוי מקום עד כמה שאפשר (אעיר דרך אגב, שסילוק האגו לגמרי הוא בלתי אפשרי עבור יצורי אנוש, וגם אם היה אדם כזה שחי כאן אי-פעם עלי אדמות לי אישית זה לא משנה כלל, כי אני יוצא מנקודת הנחה שהאגו תמיד ילווה אותי בחיי-שלי ב"צרימה" כזאת או אחרת. עבודתי איננה לסלקו מעולמי הפנימי אלא לקבלו-בברכה ולחיות עמו בשלום– כלומר לדעת שהוא סוג של "שגעון" קטן שתמיד ילווה אותי ברקע האחורי – ולא לנסות אפילו לצאת לקרב נגדו). במצב כזה, אוכל לומר: ה"שמיעה" היא התחושה הבהירה ש"נפל" לנו איזה אינסייט – וברור לנו מהי התשובה המדויקת לשאלה שנשאלה.
שנית, לעיתים התשובה עצמה איננה ממש "נופלת" בבהירות – אבל "בת הקול" שלה מסייעת לנו להיות בהירים. כוונתי היא לכך, שבמקרים מסוימים גם אם התשובה הפוזיטיבית לא לגמרי בהירה לנו, אך כשאנו חושבים על כל האפשרויות האחרות אנחנו חשים בוודאות שאלו הן תשובות מוטעות והן "ממש לא זה", ואזי, בדרך האלימינציה, אנחנו נותרים עם מה שנותרים – גם זה הוא סוג של "שמיעה".
ולבסוף, אכן כדבריך: במצבים שכל החלופות שקולות ואין לנו כל בהירות – אזי אני חש כמוך שכדאי לחכות לבהירות שתבוא מאליה (אם זה אפשרי – אמנם לעיתים אנחנו "חייבים לקפוץ למים", ואז בעצם מלווה את המאמין תחושה שהאל משחק איתו קצת בקוביות – וזה בסדר גמור ועליו 'להמר' על מה שבא והוא איננו צריך לחשוש).
ב. הייתי מנסח זאת כך: אם האדם שבידו תכנית גאולה כזאת או אחרת חש עצמו מבפנים (באמת ובתמים וללא כל זיוף וכחש עצמיים) בדיוק כמו התופרת – ויש בו ענווה גדולה ופשטות אמיתית, הרי אז תכנית הגאולה אותנטית – והיא אכן במקומה. אך אם הוא מנצל זאת לשם בניית הדימוי העצמי שלו, כדי "לעמוד על פלטפורמה יותר גבוהה בעולם" (גם אם זה רק בדמיונות שלו) וכדי לא להיות סתם (חס וחלילה!) אדם סתמי ולא חשוב כמו אותה "תופרת" אנונימית – אזי תכנית הגאולה שלו רק תביא עימה עוד קלקול לעולם.
האם אני מובן?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s