הארה והתגברות על האגו, טראמפ ואימא תרזה

מאת: admiel kosman
נשלח: Sunday, October 23, 2016 3:34 PM
אל: Amir Freimann‏
נושא: מאדמיאל לעמיר

הי עמיר יקירי

הנה קישור למאמר קטן שלי שעלה לאוויר ב-929, ובו תובנה שעזרת לי בשיחות שלנו לחדדה עד כדי כך שיכולתי לדחוס אותה כך בתוך "שפיץ קטן": http://www.929.org.il/page/481/post/11797

אז תודה עמיר וחיבוק ממני
אדמיאל

מאת: Amir Freimann
נשלח: Monday, October 24, 2016 12:38 PM
אל: 'admiel kosman'‏
נושא: RE: מאדמיאל לעמיר

אדמיאל יקירי,

המאמר אכן מתומצת ומחודד להפליא, והוא מעביר בעוצמה את המסר. אם עזרתי במשהו במלאכת חידודו אני שמח על כך.
כבר התכתבנו רבות בנושא זה, וכנראה שלא נגיע להסכמה מלאה בנושא, אבל אנצל את ההזדמנות כדי לטעון שוב את טענתי: לא כל "התבוננות באלוהות" היא רק כלי בידי מאגיקונים כדי לצבור כוח ושליטה, כפי שמשתמע מדבריך – המניע לה יכול לנבוע מאותו מרכיב בנו שאינו האגו. וכך גם לגבי הארה ולגבי המניע לחיפוש אחר הארה, עליהם אני יכול להעיד מניסיוני.
אני יודע שלא תסכים איתי, כמו בשיחות והתכתבויות דומות שהיו לנו בעבר, אבל אם תסכים לפחות שמחלוקת זו בינינו היא "לשם שמיים" – דייני.

כל טוב וחיבוק אוהב לך,
עמיר

מאת: admiel kosman
נשלח: Tuesday, October 25, 2016 4:46 AM
אל: Amir Freimann‏
נושא: Re: מאדמיאל לעמיר

הי עמיר יקירי,

אני באופן אישי לא מציב לעצמי כאתגר את ההארה, במיוחד לאור העובדה שההארה של אנדרו (והוא לא היחיד, קרישנמורטי ועוד רבים אחרים איבדו את הראש בתוך הממד הזה) לא גרמה לו לא לאבד את האגו,
אז אם כן מה הנקודה בעצם?
אני מחפש את היכולת הפשוטה ביותר לראות את האגו שלי בפעולה תוך כדי מגע עם האחרים, ולפנות ולהשתנות – עד כמה שלב האבן שלי מאפשר – בכל רגע של מפגש כדי לראות את הזולת במקומו ולהתרכך מבפנים כלפיו.
לא לכעוס, לא להיפגע, לראות את האחר במקומו הנזקק והסובל, ולנסות להנמיך את עצמי כדי שיהיה הכיסא שעליו הוא יוכל לשבת (דבר כה יפה שלמדתי מהמורה שלך דרכך).
אינני מחפש דרך לחרוג מהמציאות הזאת כלל
(אינני אומר שלא אשמח אם זה יקרה מאליו, ואני בהחלט יודע על מה אתה מדבר, אני גם מתרגל מדיטציה של ראיה מרחבית כזאת די הרבה כשאני יכול)
אבל אני זונח את זה לגמרי כשאיפה להתמרה.
מספיק לי להתמודד יום יום עם מה שעולה (ועולה הרבה!) רגע רגע ביחסיי עם רעייתי, עם ילדיי, עם הקולגות שלי, עם התלמידים
ועם המרתף של האגוצנטריות הגסה והיצרים המיניים העזים שלי בפנים.
כל זה מצריך עבודה סיזיפית מרגע לרגע של לשים לב לאגו להתרכך לא לדון את הזולת לכף חובה
ולעבור מיחס אגרסיבי ראשוני לרכות לב ענווה וויתור כלפי הזולת
את ברכת האל אני רואה רק במישור הזה
ואני בהחלט רואה תודה לאל.
בשאיפה להתמרה חרגונית מהסוג שאתה שואף אליו אני רואה סכנה גדולה של בריחה מהעבודה הקשה שעליה אני מדבר.
כך (אתה כבר יודע עמיר יקירי) אני רואה את הדברים, וסליחה אם אני חוזר על דבריי,

חיבוק גדול ממני אליך
אדמיאל

מאת: Amir Freimann
נשלח: Monday, October 26, 2016 13:42 PM
אל: 'admiel kosman'‏
נושא: RE: מאדמיאל לעמיר

אדמיאל,

במחילה: אתה ממשיך להציב זה מול זה את ההארה לעומת ההתגברות על האגו, כאילו הם מתחרים זה בזה. בשביל מה ה"תחרות" הזו?
"הארה", שבשבילי פירושה "מגע ישיר ולא מתווך עם המציאות", היא דבר אחד. והיא לא בהכרח דורשת עבודה קשה.
"היות אדם טוב" הוא עניין אחר לגמרי, והיא כמעט תמיד דורשת עבודה קשה שמביאה, לפעמים, להתגברות על האגו וראיה של האחר כסובייקט.
מה הקשר שאתה רואה בין שניהם?
יש אנשים שנמשכים ל"הארה" ויש שרוצים להיות בני אדם. כמו שיש שרוצים להיות נשיא ארה"ב ויש שרוצים לטפל במצורעים בכולכתה. אין תחרות ואין אפילו מקום להשוואה ביניהם. הרי אין סיכוי שטראמפ ילך לעזור למצורעים או שאימא תרזה תשאף לנשיאות, אז מה הטעם לשים אותם זה מול זה?

שלך,
עמיר

מאת: admiel kosman
נשלח: Wednesday, October 26, 2016 9:07 P
אל: Amir Freimann‏
נושא: Re: מאדמיאל לעמיר

הי עמיר יקירי,

לתועלת העניין אני רוצה לסכם את הבנתי בשתי נקודות קצרות:
א. שנינו מסכימים שאין שום קשר בין השאיפה להארה לשאיפה להיות אדם שפועל נכון ועושה טוב בעולם כפי שכתבת כה יפה כאן
ב. הבלבול בעניין הזה לא שייך ליחידים שמבחינים בכך אלא להמון שאיננו מבחין בהבדל הזה. במישור הציבורי קיים טשטוש, שמבחינה ציבורית הוא עניין שכדאי לשים לב אליו ולחשוב כיצד מדברים אל אלו, שהבלבול הזה גורם להם לחשוב ש"טראמפ הוא אימא תרזה".
אגב עמיר, הדיון שלי איתך היה דיון מקביל שערכתי עם ידיד שלי שחיפש עשרות שנים את ההארה במזרח, וכיוון שראיתי כמה הוא הולך לאיבוד מבחינה רוחנית (בעיני לפחות) היו לי שיחות איתו על כך כדי להבין מה הוא באמת רוצה.
הוא אכן במפורש ובלי להסתיר זאת חיפש את הכוח העל טבעי שיש באנשים האלה במזרח וחשב שזה יידבק בו. כשדיברתי איתו על העבודה האנושית הפשוטה של להיות טוב זה דחה אותו מאוד, ואפילו הרגיז אותו
אף שלא ניסיתי כלל להיות מיסיונר (ואני מקווה שלא נשמעתי לו כך), רק שאלתי אם הוא לא חושב שזה העיקר.
הוא הגיב לכל שאלה כזאת בהרבה אגרסיביות ומזה הבנתי שזה ממש "עולה לו על העצבים"
הוא חיפש משהו אחר לגמרי.
ברור לי שהכעס שלו עלי כשהעליתי את התובנה הזאת נבע מזה שהעבודה הפנימית הזאת, שאין היא מעניקה שום כותרת ושום כוח, פשוט לא הייתה אטרקטיבית עבורו, כי הוא חיפש רק את ה"ממתקים" של ההארה.
אני זוכר דיון אחד שלנו שבו כשהעליתי את העניין הוא אמר לי: להיות אדם טוב? עזוב אותי מזה! כשאני אהיה מואר בין כה וכה אהיה אדם טוב. אבל לעבוד על זה עכשיו זה דבר מעצבן.
(אני נזכר בקטע של לוינס שמתאר את הפרופסורים להיסטוריה בסורבון, כולל סארטר, יושבים בבתי הקפה בפריז מעשנים ודנים בשאלות המוסר, כשהם אומרים לעצמם שרק כשהם יפתרו את השאלות הללו מבחינה פילוסופית הם יוכלו אכן להתנהג לפי צווי המוסר, וכך זה נמשך כל חייהם בדיונים סוערים בהמולה של קפה ועישון).

חיבוקים חמים ממני,
אדמיאל

מאת: Amir Freimann
נשלח: Monday, October 27, 2016 9:48 AM
אל: 'admiel kosman'‏
נושא: RE: מאדמיאל לעמיר

אדמיאל יקירי,

בנוגע לשיחתך עם הידיד וזה ש"הצלחת" להרגיז אותו, אם אשתמש שוב בדוגמה של טראמפ ואימא תרזה ז"ל,
הרי שאם היית הולך לטראמפ ומנסה לשכנע אותו שהוא יעשה הרבה יותר טוב לעולם, וגם לעצמו, אם ישכח מעניין הנשיאות וילך לטפל במצורעים בכולכתה,
או אם היית הולך לאימא תרזה ומנסה לשכנע אותה שהיא תעשה הרבה יותר טוב לעולם בתור נשיאת ארה"ב, ושתשכח מהטיפול בכמה מצורעים עלובים בעיר הודית ענייה כי בתור נשיאת המעצמה הגדולה בעולם היא תוכל להשפיע על הרבה יותר אנשים,
לא היית מצליח לעשות דבר מלבד להרגיז אותם.
ואם היית מתעקש לשכנע אותה, יכול להיות שאפילו קדושה כמו אימא תרזה הייתה זורקת אותך מכול המדרגות.

להבנתי, אצל כול אדם "מרכז הכובד" הנפשי-רוחני (אולי מה שקוראים בקבלה "שורש הנשמה") נמצא במקום קצת שונה, ורק לעתים מאוד נדירות "מרכז הכובד" הזה משתנה או מתרחב. הניסיון שלך להסיט את מרכז הכובד של הידיד הזה היה יכול להתקבל רק בתרעומת מצידו – כמו שאתה תרגיש אם מישהו היה מנסה לשכנע אותך ש"עזוב מלהיות בן אדם טוב ולעבוד כל-כך קשה על עצמך, זה סתם אגו-טריפ שמבוסס על בורות, פחד ורגשות אשמה – אתה מושלם בדיוק כמו שאתה, אתה לא יכול להיות אלא מושלם כי כך אלוהים יצר אותך, וברגע שתבין זאת הכול יבוא על מקומו ומתוך הנינוחות, הקבלה העצמית והאהבה העצמית שתגלה ינבעו מתוכך אהבה, חמלה ורצון טבעי וספונטני לשחרר גם אנשים אחרים מהאגו-טריפ שלהם, שגורם לכולם כל-כך הרבה סבל נפשי מיותר…" – גם אתה היית מתעצבן, לא?

כל זה מתקשר למאמר שאני כותב בימים אלו ממש, על הנושא של "מרכזי כובד" רוחניים שונים. ולמעשה, אחד המניעים לחשיבה ולכתיבה הזו היא המצב אליו נקלעה אחת מקבוצות הלימוד העצמי בה אני משתתף – אותה קבוצה שהתחילה בחיבור שיצרת בין אבי כץ וביני. הנה כך כתבתי בנושא בדף הפייסבוק שלי:

❇❇❇ שמונה עיוורים ופיל ❇❇❇

אחת מהקבוצות של לימוד עצמי משותף שאני משתתף בהן נמצאת במשבר, ובמשבר שלדעתי קשור במצב האנושי ולא במצב ספציפי למשתתפים בה. אז אנסה לומר איך אני רואה זאת (זה לא יהיה פשוט), ואשמח למחשבותיכן/ם.
הקבוצה נפגשת כבר כשלוש שנים, פעם בשבועיים, בלי מנחה. יש ידידות וכבוד הדדי בין חבריה, ויש בסיס טוב לשיח בינינו, אבל מבחינה נפשית-רוחנית אנחנו באים ממקומות מאוד שונים ו"מרכז הכובד" הנפשי-רוחני של כל אחד מאיתנו נמצא במקום מאוד שונה: יש מי שהחיבור לגוף מאוד מרכזי אצלו; אחר בא מהכיוון הפסיכולוגי; כמה אנשים מרגישים שפתיחה של המקומות הקשים, הסגורים והכואבים שבהם היא "המשימה העיקרית" שבפניהם; אצל אחרים מרכז הכובד (הרוחני, הנפשי, הרגשי) נמצא בהתבוננות ובהקשבה לתחושות ותובנות עדינות וחצי-שקופות, מהסוג שמתקשר למדיטציה ולחוויות הגבהה; וכדומה.
כל עוד היינו בשלב ההיכרות הראשוני היה לנו עניין רב להתוודע זה לעולמו הזר והשונה של זה. אבל כעת עברנו את השלב הזה, וכיוון שמדוברים באנשים רציניים, שכל אחד מהם מחויב לעבודה נפשית ורוחנית מעמיקה, נוצר מתח בקבוצה בנוגע לשלב הבא של חיי הקבוצה שלנו.
מה הקשר בין הרצינות והמחויבות של האנשים לבין המתח? כי כמו במשל הפיל והעיוורים (בתגובה הראשונה, למי שלא מכיר), כל אחד מהאנשים בקבוצה משוכנע שהמקום שבו נמצא "מרכז הכובד" הנפשי-רוחני שלו הוא-הוא "המקום האמתי" אליו כולם צריכים ללכת ביחד ולהעמיק, ואף אחד לא רוצה לבזבז את זמנו על הליכה למקומות שבעיניו נראים כפחות רלוונטיים ומשמעותיים.
כיוון שמדובר באנשים די פיקחים ומביני-עניין, על פניו כולם מבינים שהם "עיוורים" שרואים רק חלק מהפיל, וכולם מסכימים, בדבריהם, שהתמונה שרואים חבריהם אינה פחות "נכונה" או רלוונטית מזו שהם רואים. אבל ברובד הרגשי, או איך שלא נקרא לרובד שבו נמצא "מרכז הכובד" של כל אחד מאיתנו, כל אחד בכל-זאת משוכנע שהחדק, או הזנב, או האוזן שהוא מחזיק הוא-הוא הפיל כולו, או לפחות החלק ה"פילי" ביותר של הפיל. והרובד הזה הוא הקובע.
חוסר היכולת של אנשים בוגרים ונבונים, שיש ידידות וכבוד הדדי ביניהם, למצוא דרך להבין ולהזדהות עם "מרכזי כובד" שונים מאוד משלהם (ושוב, חשוב לי להדגיש – לא מדובר בהבנה שכלית-מילולית אלא במשהו "כבד" או "עמוק" יותר בנפש), קשה לי. הוא קשה לי לא רק בגלל הקבוצה, אלא גם בגלל שאני רואה את אותו קושי ביחס שלי לעצמי, ביכולת שלי להבין ולהזדהות עם "מרכזי כובד" שונים בעצמי. קשה לי העיוורון הזה.

שלך בידידות רבה,
עמיר

מאת: admiel kosman
נשלח: Thursday, October 27, 2016 2:31 PM
אל: Amir Freimann‏
נושא: מאדמיאל לעמיר

הי עמיר יקירי,

אתה יודע בוודאי שבאנגלית (וגם ביידיש) יש ביטוי כזה: עכשיו אתה מתחיל לדבר!
זה בדיוק מה שרציתי להגיד לך: עכשיו אתה מתחיל לדבר!
עכשיו אנחנו יוצאים למישור אחר לגמרי של השיחה שכל מה שעשינו עד עתה היה רק הכנה לכך (בעיניי)
זאת בדיוק הנקודה החשובה ביותר והשיא שממנו (ורק ממנו) אפשר לעניות דעתי להעפיל לפסגת ההימליה
אומר לך מדוע אני מרגיש כך: משום שעתה כשאנחנו עומדים מול מרכזי הכובד האלה
אוכל להסביר את טענתי המרכזית שלא היה לה דרך לצאת עד עתה

מה שאני חש הוא שהשיחה האמתית עם האל יכולה לקרות רק (אך ורק) במצבים שבהם מרכז הכובד שלי פוגע (שלא ברצוני, כי למה שארצה דבר מעצבן כזה) במרכז הכובד של האחר.
המסר האלוהי של הדיאלוג (כפי שהסברתי במבוא שלי לבובר) קורה רק כשאני נזרק אל מרכז הכובד של האחר
שמעורר בי התנגדות (ואני "מתעצבן" ומסתגר בתוך עצמי כתגובה מיידית) ויש התנגדות ממש כבדה של מרכז הכובד שלי
אבל כאן נכנסת העבודה שלי על עצמי: גם ברגעים כאלה אני מסוגל להיות מודע לכך ולזהות את ההתנגדות הכבדה הזאת
והיא כשלעצמה איננה מובילה אותי בנקודה הזאת אף שאני מודע היטב לקיומה (אפילו פיזית, משהו מכווץ אצלי בגוף בגלל העצבנות המיידית)
דווקא אז, ורק אז,
כשבעל כורחי אני מובל להפגישה עם משהו כה שונה (כך טוען בובר, וכך אני חווה מניסיוני האישי, וזה למעשה הדבר העמוק ביותר שבו נגעתי בחיי)
קורה הבלתי צפוי – כשאני (על אף ההתנגדות של אותו מרכז כובד) מסיט את מבטי ואת חושיי כולם כדי לקבל בנינוחות (עד כמה שאני יכול) את מה שמרכז הכובד של האחר מנסה להעביר לי
רק אז בתוך ההקשר החצוי הזה יכול לקרות נס הנפש
ומשהו אחר (היסוד שבובר כינה השלישי) נוכח בחיי
רק ברגעים האלה יכולה להיות הפגישה עם משהו שבא מהמישור האלוהי וחודר אליו כמסר
הבא מחוץ למעגל הצפוי של האנושי השקוע בתוך מרכז הכובד שלו
במילים אחרות: כל אחד מאיתנו אכן לא יכול לצאת ממרכז הכובד שלו (הייתי אומר שבלשון הפילוסופים של ימי הביניים זה למעשה הגוף החומרי שממנו אי אפשר לצאת כל עוד אנחנו מתהלכים פה עלי אדמות)
אבל החיים מנוהלים כך שאנחנו מתנגשים כל הזמן בעל כורחנו ב"אחרים" שיש להם מרכזי כובד אחרים
וכאן (ורק כאן לדעת בובר, וכך גם אני חושב וחש מניסיוני שנים רבות) יכול להיות המעבר לחיים הדתיים עם האל
כי בזמן שאני נפגש בעל כורחי עם הישויות האחרות הללו, ממבט ראשון נדמה לי שאלו מפגשים לא רצויים ושהם קורים במקרה, ואני מנסה לאטום את עצמי ולעבור הלאה
אבל כשאני מבין שאין כאן שום מקריות
וכל פגישה כזאת היא קריאה של האל עצמו אלי לשמוע משהו בתוך הרגע הבלתי אפשרי (וה"מעצבן") הזה
רק אז יכול הקול של המסתורין, המשהו שאין לו מילים ואי אפשר לתת לו מילים להגיע אלי (בזן כנראה יקראו לזה סטורי?)

אני כותב את זה מהר בלי להסביר הרבה כי אני בטוח שלחכם-לב כמוך הדברים הללו יובנו מיד
ועכשיו אני רץ לישיבה "חשובה" נוספת עם הרבה מרכזי כובד (כבדים מאוד מאוד – חלקם אפילו באופן פיזי!)
חיבוק גדול ממני אליך ידיד יקר
אדמיאל

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הארה והתגברות על האגו, טראמפ ואימא תרזה

  1. תודה על חילופי דברים נכוחים המאירים מבין מרכזי הכובד שבי. מצרף מילים של בובר מתוך 'פני אדם': "בני אדם מגישים זה לזה את דגן השמים של היות עצמם".

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s