האדם המואר

עמיר:
אני מקווה שאתה וחנה בטוב. רותי ואני חזרנו היום משבועיים של "סבב חברים" בארה"ב – התארחנו אצל חברים שלי (מהקהילה של אנדרו כהן) בניו יורק, פילדלפיה ומערב מסצ'וסטס, נהנינו מהחברה ומנופי ניו-אינגלנד בשלכת, וגם היו לי מספר שיחות משמעותיות ופוריות עם אנשים שהיו טובי חבריי (כולל עם אנדרו, שלגמרי במקרה היה בביקור קצרצר בניו יורק בדיוק בימים שאנחנו היינו שם).

אדמיאל:
שמחתי לשמוע על הטיול המעניין שהיה לכם בארה"ב. היינו שם לפני שנה – כשהוזמנתי לסדרת הרצאות באזור הזה בדיוק ומאוד נהנינו מהנסיעה הזאת. מסקרן אותי לדעת איך היה המפגש שלך עם אנדרו – האם דיברתם על דברים משמעותיים הקשורים לעבר?

עמיר:
פגישתי עם אנדרו הייתה מרגשת, בעיקר כיוון שמצאתי אותו רך, צנוע ובלי ה"הילה" והפוזה של הגורו הגדול, וזה הזכיר לי את חווייתי אותו לפני 30 שנה, כשנפגשנו לראשונה. הוא התנצל בפניי על התנהלותו ביחס אלי, אמר ששגה לא רק ביחס אלי אלא ביחס לכל תלמידיו הישראלים, אבל לא הרגשתי שהוא באמת רואה את הדברים לעומק. דיברנו על הכעס והשנאה שהוא עורר באנשים רבים, ואמרתי לו שמבחינתי, דווקא עשר השנים הראשונות שלי איתו היו יותר משמעותיות מעשר השנים האחרונות, בהן התורה שלה "התחילה לעבור לי מעל לראש" ולא דיברה אל ליבי. הוא דווקא שמח לשמוע זאת… נראה לי שהוא עדיין די מבולבל ורחוק מלהבין את כל שקרה, ואמרתי לו שאולי הוא לא יוכל לראות את מלוא התמונה לפני שנשב ביחד במעגל של רעים שווים, הוא ותלמידיו הקרובים לשעבר, ונסתכל יחד בכל שקרה, בטוב, ברע ובמכוער. אבל אני לא חושב שהוא או אנחנו בשלים לכך, בנקודה זו בזמן.

אדמיאל:
קראתי בעניין רב ואף בהתרגשות מסוימת את מה שכתבת בנוגע לפגישה עם אנדרו. ביני לביני אני חושב שזה מה שהיה קורה לקרישנמורטי ולתלמידיו, אם הוא היה חי היום, וזה מה שהיה קורה לאושו ואולי גם לפאפאג'י. זה מעניין אותי בכדי להבין את התופעה שנקראת מוארות. ואני רוצה לשאול אותך עמיר: האם היום אנדרו נראה לך מואר?
ושאלה שנייה: אם הוא היה ונשאר בעיניך אדם מואר, האם אתה חושב שלתופעה הזאת יש איזו משמעות רוחנית בכלל, או שהמשמעות הרוחנית האמתית היא דווקא בצניעות האנושית והפשטות האנושית שהוא משדר עכשיו כאדם מן השורה?
מה אתה חושב?

עמיר:
בנוגע לשאלה "האם היום אנדרו נראה לי מואר?", אתחיל בהגדרה קצרה של המושג "אדם מואר".
כפי שאני מבין את העניין – על סמך חווייתי ותצפיותיי האישיות בלבד – חווית הארה היא מצב (נוכחות, הוויה, תודעה) שבו נעלמת ההפרדה בין "אני" ו"לא אני", בין "פנים" ו"חוץ", בין עצמי והעולם, וכל שנותר הוא דבר אחד מודע לעצמו.
"אדם מואר" חי באי-הפרדה זו של עצמי-עולם, או מודע לה, באיזושהי מידה או על איזשהו רובד, כל הזמן או כל אימת שהוא מפנה את תשומת ליבו לכך.
לפי הגדרה פשוטה זו, אנדרו היה "אדם מואר" במשך תקופה לא קצרה, והודות לכך הוא איפשר ועורר את אותה חוויה של "תודעה אחדותית"* באנשים רבים שפגשו בו, כולל בי. באנשים שהחוויה או התובנה של אחדות כל הקיים "קרובה לפני השטח", כנראה שמספיק מפגש עם "גפרור בוער" כזה כדי שהאש תוצת גם בהם, וזהו תפקיד חשוב של "האדם המואר" (בהתאם לאיפיון שנתתי למושג זה).
האם לתופעה הזאת יש איזו משמעות רוחנית בכלל? כאן אנחנו צריכים להבהיר מהי "משמעות רוחנית". האם לדבקותו ולהתעלותו של אדם, שמתפלל בדבקות עצומה לאלוהים וחי באיזו חוויה של התעלות, אבל אין לו כמעט מגע עם הבריות, יש "משמעות רוחנית"? האם לבהירות, ללהט, לישירות חסרת-הפשרות ולביטחון שקרנו, כך אני מניח, מנביאי ישראל השונים, יש "משמעות רוחנית"? ברור לי שלצניעות ופשטות יש "משמעות רוחנית" גדולה, אבל האם רק להם יש משמעות כזו בעיניך?
בעוד יומיים אני משתתף בפגישה, בה ישתתפו עוד כמה חברים-לשעבר בקהילה של אנדרו ועוד אנשים שלא היו קשורים אליו, ובה נחקור יחד "מה היה שם". לקראת הפגישה שלחתי לחבריי שהיו איתי בקהילה את שאלותיי הבאות:
האם אגו-מגלומנייה-נרקיסיזם וכו' פעלו באנדרו מהתחלה? האם הם פעלו גם בנו מהתחלה, והיו אחד המרכיבים לחיבור שנוצר ביננו לבינו?
מה עמד מאחורי המשיכה שלנו לרדיקליות, לקיצוניות, ל"טירוף" של אנדרו? האם זה חלק בלתי נמנע ואף רצוי מהמסע הרוחני?
האם אני כועס על אנדרו, ואם כן – למה? ואם איני כועס עליו – למה?
למה נשארתי-נשארנו איתו למרות כל הספקות והחשדות שלנו, והאם – במבט לאחור – זה היה דבר טוב?
אכתוב לך אחרי הפגישה, בוודאי יעלו בה דברים מעניינים.

עמיר:
תוספת למייל הקודם שלי:
בזמנו תרגמתי קטע רלוונטי מתוך מאמר של גרוף & גרוף, שכותרתו הייתה "משברים רוחניים", ושם מצאתי כתוב: הפסיכיאטר וחוקר התודעה וולטר פאנק פיתח סדרה של מאפיינים בסיסיים של חוויות שיא אופייניות, בהסתמך על עבודתם של אברהם מסלאו ו-וו. ט. סטייס. הוא השתמש בקריטריונים הבאים כדי לתאר מצב תודעה זה:
אחדות
רגש חיובי עז
התעלוּת מעבר לזמן ולמרחב
תחושת קדושה
אופי פרדוקסלי
אובייקטיביות ומציאותיות של התובנות
מעבר לכל תיאור
השפעות חיוביות
כפי שמעידה רשימה זו, כאשר יש לנו חוויית שיא, אנו חשים שנחלצנו מהפיצול הרגיל של תודעה וחומר ושהגענו למצב של אחדוּת ויחידוּת. אנחנו גם מתעלים מעבר להפרדה הרגילה בין סובייקט ואובייקט וחווים אחדוּת אקסטטית עם האנושות, הטבע, היקום ואלוהים. חוויה זו מלווה ברגשות עזים של אושר, רוממות רוח, בהירות ושלווה פנימית. בחוויה מיסטית כזו אנו חשים שעזבנו את המציאות הרגילה, בה למרחב יש שלושה ממדים והזמן נע בצורה לינארית. אנו נכנסים לממד מטפיזי, מיסטי, בו אין תוקף למאפיינים אלו. במצב זה, אינסוף ונצח הופכים למציאות נחווית. לתחושת הקדוּשה של מצב זה אין כל קשר לאמונה דתית קודמת; היא משקפת מגע ישיר עם טבעה המקודש של המציאות.
תיאורים של חוויות שיא מלאים בדרך-כלל בפרדוקסים. החוויה מתוארת לפעמים כ"חסרת תוכן אבל מכילה את הכול." אין לה תוכן ספציפי, אבל נראה שהיא מכילה את הכול בצורתו הפוטנציאלית. אנו יכולים לתפוס את עצמנו בו-זמנית כהכול וככלום. בעוד שזהותנו האישית והאגו המוגבל שלנו נעלמים, אנו חשים שהתפשטנו עד שהווייתנו מכילה את היקום כולו. באותו אופן, ניתן לראות את ריקוּת כל התופעות, או ריקוּת שכל התופעות נובעות מתוכה. אנו יכולים אפילו להגיע למצב בו אנו רואים שהעולם כולו קיים ואינו קיים בו-זמנית.
חוויית השיא יכולה לעורר בתודעתנו מה שנתפס כחכמה וידע מוחלטים בעלי משמעות קוסמית, המתוארים באופנישדות כ"ידיעה של זה, שידיעתו היא ידיעה של הכול." את מה שגילינו בחוויה זו איננו יכולים להמשיג; מילים אינן יכולות לתאר אותו. האופי והמבנה של השפה אינם מתאימים למטרה זו. עם זאת, לחוויה זו יכולה להיות השפעה עמוקה על מערכת האמונות ועל תכנית החיים שלנו.

אדמיאל:
הואיל ואני לא חקרתי כמוך לעמוק את התופעה אינני יכול לומר הרבה. זה מסקרן אותי, אבל לא באמת חשוב לי ולחיפושים שלי.
אולי אני אדם צר אופקים, אבל מנקודת הראות הצרה שאני מתבונן על השאלה הרוחנית באמת אין שום משמעות להארה, במובן שאתה מגדיר אותה כאן (אני משער שאתה חווית דברים שאני לא חוויתי ולכן אני מדגיש שאני מדבר מנקודת ראות צרה מאוד, אבל זה מה ש"יש לי" כרגע מחיפושי שלי). זאת נשמעת לי תופעה פסיכולוגית מעניינת של פריצת גבולות הנפש הרגילים, ובמובן מסוים ומוגבל מאוד יצא לי לחוות משהו מזה פה ושם לרגע קט (ואני מתאר לעצמי שאינני יוצא דופן כלל). אבל מהי המשמעות של חוויית השיא הזאת? במה היא שונה מחוויית השיא של בטהובן ששמע את הסימפוניה כולה מתנגנת בראשו, ובמה היא שונה מכל אינסייט יומיומי שאתה ואני חווים (או אפילו באופן קיצוני יותר: במה זה שונה מכל ספורטאי שקפץ לגובה יותר מהאחרים או מכל אחד ששובר את השיאים של גינס)?
חווית ההארה נחשבת כל כך בעיני העולם לעניות דעתי רק מסיבה אחת (מאותה סיבה שאנשים בחברות אחרות מעריכים ומעריצים מגיקונים ומכשפים שונים): שהיא נותנת לאיש שקיבל את זה המון כוח, כוח מאגי כמעט לשלוט באנשים שסביבו, הואיל ויש לו כוח לראות דברים שאחרים לא רואים.
והנה הנקודה שלי עמיר:
לכוח אין שום משמעות בעיני מבחינה רוחנית. כל דבר הקשור לכוח הוא הפוך לגמרי לרוחניות. רק בוויתור על הכוח, רק שם לפי ניסיוני שורה שכינת האל ורק שם יש רוחניות באמת. כל השאר שייך לעולם הזיוף והשימוש באחר כאובייקט. אם אדם כמו אושו (שכנראה היה מואר ולא "זיוף") היה יכול לאסוף צי של אלף מכוניות פאר ולשכב עם רבות מתלמידותיו ולהיות מושחת לגמרי בחלקים רבים של חייו, מה המשמעות של היותו מואר?
[ודרך אגב, עמיר, שמת לב כמה מורים "נפלו" במרוצת השנים מהגובה של הערצה עיוורת להאשמות קשות על ניצול, כולל המואר הישראלי שי טובלי ועוד רבים אחרים?]
לעומת זאת די לקרוא את הספר המרגש של שמחה רז על רבי אריה לוין ("איש צדיק היה", שחי חיים בובריאניים לחלוטין של פגישה תמידית עם האחר כאתה, ללא שהיה כלל אדם מואר) כדי לראות שהתופעה הזאת היא-היא (בלבד!) תופעה רוחנית אמתית, כי אין שם כלל חיפוש כוח (שמכנים היום: העצמה אישית!) אלא ענוות רוח, שפלות רוח, כנות ויכולת הקשבה עמוקה לזולת ללא כל ביקורת ופגישה עם האחר בגובה העיניים (ולא ממרומי המוארות המסתורית).
מה אתה חושב על כך עמיר? האם אני קיצוני מדי בעיניך?

אדמיאל:
הייתה לי שיחה ערה מאוד עם חנה על כך היום, והיא הסכימה איתי לחלוטין מנקודת הראות של הניסיון שלה בחיים. סיפור המוארות לדעתה גם כן רק מבלבל ומכניס אלמנטים כוחניים (סופר-פאוור, מעין סופרמן או באטמן…) שגורמים רק נזק לצעירים שמחפשים.
כמה פעמים שמעת מוארים שמציבים במרכז משנתם את המילים: אחריות על האחר? קרא את כל כתבי קרישנמוטי ולא תמצא את זה אפילו פעם אחת (לכן הוא באמת התנהג כך כלפי האישה שאיתה קיים יחסי מין בסתר שבע עשרה שנה).
כמה פעמים שמעת את המילה: כנות פשטות וענווה בדבריו של אושו? אפילו לא פעם אחת (ותראה איזה נזק הוא גרם לאלפי משפחות).
היחיד שאומר את זה והוא מאוד יוצא דופן – כמעט מזכיר את בובר – הוא ז'אן קליין. אבל הוא לא היה מואר שחיפש חסידים וכוח. הוא היה ממש צנוע ונחבא אל הכלים. גם אם הוא לא היה מואר הוא היה מורה גדול. המוארות לא הוסיפה לו כלום. הוא פשוט היה אדם כן ועניו. אפשר אפילו לומר עליו: שעל אף המוארות הוא היה אדם עניו ואמתי בפשטותו.

עמיר:
אני מקווה שאחרי שאספר את סיפור הפגישה והיחסים הלגמרי-אישיים שלי עם מושג ה"הארה", תסכים איתי שהחיפוש אחרי הארה – לפחות באופן שאני משתמש במושג זה – אין לו שום קשר הכרחי עם כוח ושליטה.
כשפגשתי במושג "הארה", בגיל 18, הייתי כבר בתהליך של חיפוש וחקירה, אותו הניע רצוני לשחרר את תודעתי מכל מסגרת מחשבתית מגבילה ומעוותת. לרעיון הזה, של שחרור התודעה, הגעתי לגמרי בעצמי כשנה מוקדם יותר, בעקבות קריאת הספר "המבנה של המהפכות המדעיות" (תומס קון). כשנתקלתי במושג ההארה, בספרון קטן של סיפורי זן בתרגומו של שלמה קאלו, חשתי שמושג זה מצביע על האפשרות אותה חיפשתי – ראייה ישירה וצלולה של המציאות, כמו שהיא, חפה מכל מסננת מחשבתית. וכשנסעתי, מספר שנים לאחר מכן, למנזר זן ביפן, זו הייתה מטרתי האחת והיחידה – להשתחרר מהמסננות הפסיכולוגיות והקונספטואליות שלי, כדי שאוכל לדעת את המציאות כמו שהיא.
שום חיפוש אחרי כוח לא היה כאן. למעשה, אני זוכר שיחה שהייתה לי עם חברים שתירגלו מדיטציה טרנסנדנטלית ודיברו בהתלהבות ובשכנוע על כך שבשלבים המתקדמים של התפתחות רוחנית יש לאדם יכולת להתעלות מעבר לחוקי הפיזיקה, ואני חשבתי לעצמי: מה בכלל הקשר בין זה לבין מה שאני מחפש? אין לי שום עניין בהתפתחות מהסוג הזה.
עם זאת, שני "פגמים" ניתן למצוא במניעים שלי בחיפוש אחר הארה: האחד הוא שהיה זה מסע סוליטרי לגמרי, נטול כל תחושת אחריות או אכפתיות כלפי בני אדם אחרים (אם כי הייתי מודע לכך שהמסע שלי אינו אישי אלא "אוניברסלי", של אדם שמבקש להיות חופשי, ושהצלחתי בו תהיה משמעותית לכל אדם באשר הוא אדם, ולא רק לי אישית); והשני הוא שחשתי מידה מסוימת של בוז ודחייה כלפי ה"חיים הרגילים" וה"הליכה העיוורת בתלם" של רוב בני האדם שסביבי, והייתי נחוש שלא להצטרף אליהם.
ועכשיו שאלתי אליך: אם הייתי בא אליך בגיל 18 או 20 או 25 ומספר לך שאני רוצה להגיע להארה, כלומר לדעת את המציאות כמו שהיא, ישירות, האם היית אומר לי "לרדת מזה" כי זו שאיפה לכוח ולשליטה, כי אין בתיאור שלי שום "ענוות רוח ושפלות ויכולת הקשבה עמוקה לזולת ללא כל ביקורת ופגישה אמיתית עם האחר בגובה העיניים"? כי אכן, המושגים האלו היו זרים לי מאוד באותו שלב במסעי הרוחני, ונראו לי לא שייכים לעניין לא פחות מהחיפוש אחרי כוח ושליטה.
אני, גם כיום איני מוצא פסול מהותי במניעים שלי "לחפש הארה", אבל ייתכן שאני מחמיץ משהו חשוב. מה אתה חושב?

אדמיאל:
אחלק את תגובתי ברשותך לשניים:
א. בהתחלה אתה כותב כאן שבאותם ימים שהגעת לאנדרו הניע אותך הרצון למצוא – כך אתה כותב – כיצד "לשחרר את תודעתי מכל מסגרת מחשבתית מגבילה ומעוותת".
אני מניח שהתכוונת לומר שהפגישה שלך עם אנדרו פתחה לך שער לשחרר את התודעה מכבלים אלו.
אני חושב שתסכים איתי כאן, עמיר, שההגדרה שלך למשהו רוחני – שאנדרו יכל אז לספק כיוון לכך – היתה משהו כמו: שחרור מכל מה ש"נתפס" והתקבע במיינד שלך. רצית – אני מניח – למצוא את עצמך חופשי מכל קיבעון במחשבה ופתוח לכל. ולכך אתה מתכוון כשאתה מדבר על רוחניות.
ובכן, כבר בנקודה זאת אנחנו יכולים להבחין בכך שהכיוון של החיפוש שלי שונה מאוד מזה שלך. אני מבין את החיפוש שלך כמשהו הנובע ממצוקה, מהרגשת ה"כלא" במחשבה שממנה רצית להשתחרר – וחיפשת מורה שיעזור לך לעשות את זה.
אני אישית לא חש זאת. יתר על כן – אני מרגיש שהמקום החסום אצלי לא יכול ולא יוכל לעולם להתפרק ולהיפתח באיזה אופן מעורפל ולא-ברור כזה. המקום החסום אצלי הוא מוגדר מאוד וספציפי מאוד ואני יכול לשים עליו אצבע אחת ולמקם אותו: וזה פשוט האגוצנטריות שלי (במובן הזה אני חוזר כל הזמן לבודהה ואני מבין שבדיוק כמוני זה מה שהציק לו כבר בילדותו).
כוונתי היא למה שכבר מילדות הציק לי: כוונתי היא לריכוז שלי בעצמי, וזה שאני לא יכול לחוש את האחר שאיתו אני נפגש (בני אדם או הטבע) כסובייקט.
אני רואה שוב ושוב שהיחס שלי הוא תמיד נצלני – ואני יכול להבחין כיצד בכל מפגש – קטן או גדול – המוח שלי עסוק (ב"עורף" ולא בדרך ישירה) ברצון "לנצל"= לקבל משהו מהמפגש הזה.
במובן הזה אינני מבין מה פירוש "לשחרר את התודעה" ולמה אני זקוק לכך בכלל. ברגע שאוכל להיפתח לאחר כסובייקט ברור שגם התודעה שלי תהיה משוחררת.
כעת אמור נא לי עמיר: איך יכול לעזור לי לפגוש את האחר באמפתיה איזה אדם מבחוץ? את זה אני לא תופס.
זוהי עבודה קשה ומפרכת שלי עם עצמי ללא לאות כל חיי. אני יכול כמובן לקבל עצה טובה – ולמעשה מקבל כל הזמן ברגע שאני נפתח ומקשיב – ואז כל איש פשוט שבו אני פוגש וכל עץ וכל חתול וכל ענן הם המורים שלי (ובמיוחד, למערי הרב, מכות הגורל והסבל – לצערי למדתי שאין מורה יותר גדול מזה). אבל איך יכול מורה לעשות את זה עבורי? ומדוע בכלל להטיל את זה על מישהו אחר? הרי העבודה כל כך פשוטה ומובנת-מאליה. למשל: התעלמתי ממישהו קרוב-אלי – האם אני צריך מורה שיאמר לי שעלי להיות עניו מספיק כדי להרים טלפון ולבקש סליחה??
לדעתי אחת הבעיות של האגו הוא שהאגו יוצר תסבוכות, הוא אוהב לעשות מפלצת מסובכת מכל דבר. ולמעשה העבודה האישית היא קשה – אבל מאוד-מאוד פשוטה.
ועוד נקודה, עמיר: כיוון שאני חשדן מאוד לגבי היכולת של בני אדם בכלל (גם לרציניים ביותר שבהם) לחיות באופן מתמיד ביחסי "אתה" כאלה – (הרי אני רואה כמה קשה לי הדבר!) – אני גם לא באמת מאמין שיש מישהו שיכול להיות ממש "שם" לגמרי (חוץ מהנסתר-שבנסתר, תקרא לו אלוהים אם אתה רוצה) – לכן איני מבין מדוע יחסים צמודים למורה כזה יכולים כאן לעזור. הרי הוא עצמו אמור להיאבק בכך, להיאבק וליפול כל הזמן (אם הוא לא מרמה את עצמו באיזשהו שלב ונופל למלכודת שבה הוא מתאהב בדמותו – מה שאני מבין מדבריך שקרה לאנדרו).
אני יכול אם כן לקבל רק יחסים של חבר עם חבר – אבל לא מבין כלל איך אפשריים בדבר עדין כל כך יחסי מורה-תלמיד – יחסים שמטבעם סותרים את מושג ה"אתה" (שהרי יש כאן סמכות וכוח ולא חברות-נפש וכנות ופתיחות).
קרישנמורטי ראה זאת לדעתי היטב וחזר ואמר שיחסי מורה-תלמיד הם יחסים משחיתים – אבל הוא עצמו השתמש בכוחו ולא היה ממש "חבר" שלאיש מתלמידיו. ללמדך כמה קשה הדבר להיות עניו באמת.
ונקודה נוספת: האם מישהו יכול פעם להסביר לי בכלל את הקשר בין האיש המואר למה שעליו אני מדבר – על יחסי אני-אתה (שעליהם מדבר בובר).
לפי עניות דעתי (וסליחה עמיר אם אני טועה) אין כאן שום קשר אמיתי. המואר יכול להיות מושחת ובעל אגו מנופח ונצלן ואיש שכל חייו ממרר את חיי האנשים שסביבו ומשתמש בהם כאובייקטים (כך טען אנדרו עצמו כלפי פפאג'י מורו, וכך אתה טוען עכשיו בעצמך לגבי החלק השני של חייך עם אנדרו – וכך היא גם התרשמותי מקרישנמוטי – שחי עם אשת איש בסתר – בעוד הוא מעמיד פני נזיר – כשבע עשרה שנה – והתנהג לבסוף עם אותה אשה ששמה היה רוזלין וכלפי בעלה באופן די זוועתי – עניין שהגיע אחר כך עד לבית המשפט – בו הוא סירב אף להופיע).
אז מה פתאום אתה מחפש את יחסי האתה אצל המואר? מה הקשר בין התופעה הפסיכולוגית (המעניינת, נכון) הזאת ובין העבודה הרוחנית? את הנקודה הזאת אינני מבין כלל וכלל. אני יכול להבין את מי שמחפש לו חבר שעובד על עצמו כדי לדבר בחברותא על הקשיים בכנות – אבל אינני יכול להבין איך אדם מצפה ממואר שיעזור לו לפרוץ את האגוצנטריות.
והאם זה מה שעיניך ראו אצל תלמידיו של אנדרו? האם זה מה שיצא מתלמידיו של אושו? האם זה מה שיצא מתלמידיו של קרישנמורטי? האם התלמידים הללו הם אנשים שרואים את האחר כסובייקט? קשה לי להאמין שהתשובה שלך כאן תהיה חיובית. ואם כן – זה לא בגלל הגורו אלא בגלל האישיות שלהם – שהיתה כזאת עוד לפני שבאו אל הגורו.
ובנוגע אליך עמיר אני שואל: האם עשרים שנה אלו – אם היית מבלה אותם כבעל אוהב וכאב לילדים וכשכן וחבר מסור לרבים סביבך מתוך התכוונות לעבוד על עצמך ולהיות מסור וקשוב לזולת באשר הוא – לא היו מפתחים אותך יותר? אני שואל כאן שאלה – אינני עונה.
ב. בהמשך אתה כותב:
אני מקווה שאחרי שאספר את סיפור הפגישה והיחסים הלגמרי-אישיים שלי עם מושג ה"הארה", תסכים איתי שהחיפוש אחרי הארה – לפחות באופן שאני משתמש במושג זה – אין לו שום קשר הכרחי עם כוח ושליטה. בוא ננסה לחשוב על כך ביחד:
קודם כל, תסכים איתי בוודאי שיש שתי זוויות שונות בסיפור הזה שאפשר לחשוב בהן על מושג הכוח:
א. הזוית של המחפש (במקרה זה – השאלה מה היתה המוטיבציה שלך).
ב. הזוית של הגורו.
עכשיו: גם לגבי א וגם לגבי ב – יש כאן שתי אפשרויות שונות (או מיזוג כלשהו ביניהן):
יש תלמידים (כמוך) שבאו אל הגורו מתוך כוונה לנקות את האגוצנטריות ולכן הם האנשים היותר נקיים ותמימים בכוונתם – אבל תסכים איתי שלא מעטים הגיעו לאושו או לקרישנמורטי למשל רק משום שהיו מוקסמים מהחלק ה"לא-נודע" של הגורו. זה מה שמשך אותם. הם היו רוצים לקבל את הכוח המיוחד הזה ממנו (כוח יכול להיות משהו מאגי, אבל גם משהו פשוט יותר: הכוח הפסיכולוגי להיות שאנן ורגוע מול קשיי החיים – הכוח שלא "לקחת ללב", לא להיות כל כך מעורב בבעיות שמסביב ולהיות מבחינה פסיכולוגית יותר "חזקים") – או לפחות להיות קרובים אליו (פסיכולוגית הם תלויים בו, באופן שהוא יחזיר להערצתם אהבה).
וגם מהצד של המורה – אני מניח שתסכים איתי – שגם אם יש מורים שהם נקיי-לב (ואלו לדעתי הם מיעוט קטן מאוד, כאמור אינני חושב שהמוארות יוצרת אדם נקי מהאגו – לרוב המצב בדיוק הפוך) – הרבה מהם נעשים מורים בגלל השאיפה הלא-מודעת שלהם להקים עדת מעריצים סביבם. הם זקוקים ויש להם את ה"קסם" הזה בידיים – וקשה שלא להשתמש בו (רק מעטים יכולים באמת להיות הל"ו הצדיקים הנסתרים – הרוב רוצים להיות גורואים שסביבם עדת עיניים מעריצות. וכאן אוסיף שכיוון שאני עוסק בעשור האחרון בהכשרת רבנים ליברליים – מצאתי שגורם דומיננטי ביותר ברצון של הרבה מהצעירים הללו לבוא ללמוד לרבנות הוא הרצון "להיות על הבמה" ולתפוס מקום של עוצמה. לא ידעתי בתחילת דרכי עד כמה הגורם הזה כה דומיננטי עד שנתקלתי בו שוב ושוב – וההבהרה שלו כבר בהתחלה היא עכשיו די מרכזית בעבודת ההכנה של מנהיגי-קהילות אלו).

עמיר:
אכן המניעים והכיוונים של החיפוש הרוחני שלך ושלי שונים, או לפחות היו שונים וייתכן שכיום הם במגמת התחברות (כך נראה לי). גם בגלל השוני הזה, וגם מפני שבכלל, דברים שונים מתאימים לאנשים שונים וגם לתקופות שונות בחייו של אותו אדם, אי אפשר להשליך ממה שהיה מתאים ונכון לי אל מה שמתאים ונכון לך.
גם איני חושב שאני יכול להסביר "למה אני זקוק לשחרר את התודעה" יותר טוב משאתה יכול להסביר למה אתה רוצה "להיפתח לאחר כסובייקט". בשבילי, המטאפורות של "אמת" ו"חופש" היו תמיד טעונות בעצמה רוחנית מגנטית, ואת מושג ה"הארה" הבנתי כהגשמה שלהן. בהקשר הזה גם הבנתי את תפקידו של המורה הרוחני. בשבילך, המטאפורה של "היפתחות לאחר כסובייקט" טעונה בעצמה דומה, ואינך רואה איך מתקשר מורה רוחני למטרה זו.
אני מציע שנשאיר את הדברים בכך, ולא ננסה להגיע למכנה משותף – אם יש מכנה כזה, הוא יתגלה לנו עם הזמן והמשך הבירור המשותף שלנו.

אדמיאל:
עכשיו חזרתי מיום מייגע באוניברסיטה ואני קצת עמוס אל תוך הלילה אבל לא אוותר על תשובה לדברים כה-חשובים שאתה כותב (אני תמיד שמח לקבל ממך תשובות ומחשבות – זה סוג של חברותא עבורי).
התגובה הראשונה שלי לדבריך היא שכאדם פלורליסטי וסובלני לפי אופיי אני נוטה לומר שלכל אחד יש גרעין נשמתי שמושך אותו בחייו לחיפוש משלו (ברוח הקבלה אפשר לומר שכל אחד מאיתנו נולד קשור לספירה מסוימת וכמו משיכה בתחום הפסיכולוגי יש גם משיכה בתחום הרוחני) ואלו ואלו דברי אלוהים חיים.
אבל חלק אחר שבי (וזה לא בהכרח סותר את הסובלנות) טוען כבר הרבה שנים שיש בחיינו הפנימיים רק בעיה אמתית אחת – ובמובן הזה אני מרגיש קרוב לבודהה מאוד – והיא בעיית האגו.
ובמובן הזה כל חיפוש כמו שלך שנוטה למצוא מקום רוחני גבוה עלול בקלות לסטות מהמטרה שהיא היכולת לראות את העולם שסביבנו כסובייקטים ללא חציצת האגו.
המציאות כפי שאני נתקל בה ללא הרף היא שבקלות רבה אנשים שעסוקים בחיפוש רוחני כזה בדתות או בניו אייג' נופלים לרוחניות אגואיסטית כמו שקורה לזה אקהרט טולה (אחד המוארים היחידים שאני באמת מאמין לו – והוא כזה לא בגלל שהוא מואר – אלא שהוא מואר בגלל שהוא כזה).
לעומת זאת מבחינה דידקטית ההדגשה ללא הפסק וללא רגע של נתינת מנוחה לעצמנו על בעיית האגו והאטימות לזולת איננה נותנת לנו דרכי מילוט מהמסך של האגו.
אדם אמנם נופל לעיתים קרובות בדרך הזאת, הדרך שאני מכנה בובריאנית – אבל אז הוא יודע שעליו לחזור ולהתרכז בקשב לזולת ולעולם והעיוורון הוא מחלה חולפת –
זאת בשעה שהתרים אחרי המוארים – נופלים במהירות רבה לשכחה מוחלטת של נקודה זאת (ולצערי לפי מה שאני רואה רוב תלמידי המוארים והמוארים עצמם נופלים שם עמוק-עמוק) –
ולמה? משום שהקסם המאגי (כפי שאני קורה לו) של הגורו מעוור את עיניהם וההישגים הכביכול-רוחניים של הגורו.
לאחרונה סיפר לי קרוב משפחה שעסוק בחיפוש רוחני כזה על תחושה שהעולם מזדעזע כשהוא מדבר עם הגורו שלו – ונזכרתי שזה בדיוק מה שדיווח החבדניקים על הרבי שלהם שהוא היום המשיח החדש – עד שלא נותר כלום מהמאבק הפנימי לקבל במאור פנים את הזולת באשר הוא (זה מה שקרה גם אחרי ישו שהיה גם סוג של גורו כמובן: המפלצת הקרויה נצרות).
תלמיד אחד של גורו שאיתו שוחחתי פעם הודה שכך הוא המצב – אלא שלטענתו הדברים הפוכים.
הוא אמר: ברגע שאהיה מואר בעזרת הגורו שלי גם אראה את האחר כסובייקט. אבל בינתיים הוא מתנהג באלימות לא מרוסנת וחי בצורה די בהמית (אף שהוא מקפיד לנסוע דרך קבע לגורו שלו) – בתקווה ש"פעם" זה יקרה לו.
כששוחחתי איתו נזכרתי במה שטען לוינס על סארטר וכמה פילוסופים אחרים באירוניה מרה שהם יושבים בבתי הקפה בפריז ולעולם לא יפתחו את הדלת לזולת עד שהם יסיימו לברר את כל שאלות המוסר הגדולות. לטענת לוינס העיסוק הטרחני בפרטי הפרטים של הפילוסופיה של המוסר בבתי הקפה ובאוניברסיטאות הוא דרך לברוח מהאחריות הפשוטה על האחר שאנחנו לא צריכים בשבילה בעצם שום פילוסופי אלא רצינות וכנות פשוטה.
בתמצית עמיר: בעיני החיפוש הרוחני וההליכה אחרי הגורואים ממלאים בדיוק אותו תפקיד של בריחה מאחריות המוטלת על כתפינו רגע-רגע על ה"אחר" הדופק על דלתנו ללא הרף ואנחנו פשוט עיוורים אליו לפי טבע האגו שלנו.
בזה מתמחים הגורואים הללו – כי הם מספקים מעטה כבד מאוד לאגו, הטוען: ברגע שאני בעתיד אהיה מואר אז זה יקרה. וזאת התחמקות פשוטה מלקיחת האחריות עכשיו.
אגב האם אתה יודע שאיזו צורה מנוולת התנהג קרישנמורטי לאבא שלו? זה נכון שאבא שלו זנח אותו ועשה הרבה טעויות איתו כשהוא היה איש צעיר והוא כנראה לא היה אדם מושלם – אבל ההתעלמות הגמורה של קרישנמורטי מאביו לעת זקנה מעוררת הרבה שאלות על המואר המופלא הזה ששילם בכספי הנדבנים לחייטי העילית היקרים ביותר בלונדון כדי שיתפרו לו עשרות חליפות יוקרה – שאלות שלא היו עולות על הדעת של האדם ההולך בדרך הבובריאנית.

עמיר:
שמחה רבה לי לקרוא את מילותיך, ולחוש את חברותנו היקרה מתחזקת.
אודה על האמת, איני מבין מדוע כה יצא קצפך על כל מי שאינו הולך בדרך הבובריאנית – האם כל מי שטוען שהוא בובריאני אכן נאבק באגו ושואף לראות את האחר כסובייקט, וכל מי שהולך בכל דרך אחרת הוא אגואיסט שדוחה את ההתמודדות האמתית והבלתי-נמנעת לעתיד דמיוני כלשהו? האם מהיכרותך עם אנשים (ואני מדגיש: אנשים, ולא תורות ותיאוריות) באמת יש הבדל כה גדול בין אלו שטוענים ל"בובריאניות" ואלו שטוענים לנתיבים אחרים? הרי אנו יודעים על בובר עצמו שלא היה "בובריאני", ולעומת זאת אני פוגש אנשים מכל הנתיבים ותפיסות העולם שהם בעיניי "בובריאנים".
בעניין הרצון למצוא "מקום רוחני גבוה": גם בעיניי "מקום רוחני גבוה" חייב לבוא לידי ביטוי באנושיות, בראיית הזולת ובאכפתיות עמוקה כלפיו – אחרת מה שווה לנו המקום הרוחני הגבוה הזה? אלא שאני, בניגוד אליך, חושב שיש דרכים שונות להגיע לשם, ומסעי האישי הוביל אותי דרך הרצון "לראות את המציאות כמו שהיא". האם זה פסול? הרי גם אם היינו נפגשים לפני שלושים שנה והיית מספר לי על בובר זה לא היה עושה עלי כל רושם, כי אני רציתי להבין ולדעת בעצמי, מעצמי, מה קורה כאן, מהי האמת, בשביל אנחנו כאן ומה מתבקש מאיתנו, והרעיון של "ראיית האחר כסובייקט" היה אז רק מילים יבשות בשבילי.
ובעניין "המורה המואר" או "הגורו": אתה ממשיך לכרוך את הנושא הזה בחיפוש אחר הארה, ולדעתי ולהבנתי הם אינם כרוכים כלל זה בזה. אני "חיפשתי הארה" במשך כתריסר שנים לפני שפגשתי באנדרו כהן, ובכל אותן שנים לא היה לי שום עניין למצוא גורו או מורה לנהות אחריו – להיפך הוא הנכון, רציתי להיות חופשי מכל השפעה כדי שאוכל לדעת בעצמי ומעצמי את המציאות. כך שהחיבור הזה, שאתה עושה באופן אוטומטי, אינו קיים אצלי, והדיון בנושא ההארה הוא בשבילי דיון נפרד לגמרי משאלת המורה-הגורו.
ושאלה גדולה לי אליך: איך הגעת למסקנה ש"המטרה שהיא היכולת לראות את העולם שסביבנו כסובייקטים ללא חציצת האגו"? ומנין לך שהאופן שאתה מבין את המילים האלו אינו מוגבל ומצומצם ומעוות על-ידי צרכים פסיכולוגיים והתניות תרבותיות שלך?

אדמיאל:
תודה על השאלות שהצבת כאן. הן באמת במקומן. מה שגורם לי לחשוב שאני לא מיטיב להסביר את עצמי.
לא מדובר כלל באיזו דוקטרינה בובריאנית שהיא מעין אמת אחת מוחלטת לכל.
הדיון שלנו כפי שאני מבין אותו לפחות הוא לא על הערכה כלשהי למישהו מסויים –
ברור שיש אנשים שהלכו בדרך החיפוש שלך או אפילו מאלה שחיפשו גורו – או אפילו מאלו שלא חיפשו שום דבר – והם אנשים בעלי ערך פנימי גדול.
הדיון שלנו כפי שהבנתי הוא יותר על השאלה העקרונית שאפשר לחלק לשניים
א. האם ניתן בכלל להגדיר מהי רוחניות
ב. ואם כן – עקרונית בלבד – האם אפשר לומר משהו על הדרך.
שוב לא מדובר כאן כלל על הערכה או "נקודות" שניתן לתת לאנשים. אני אישית בטוח שאפילו בין פלוגות הוורמכט הגרמני היו אנשים טהורי לבב ונקיים מאוד שאיש לא ידע עליהם לפני או אחרי המלחמה. אני לא מאלה שסבורים שאפשר בכלל להעריך אנשים במובן הפנימי. זה סוד גדול שכל אחד לוקח איתו אל הקבר. בקושי אנחנו יודעים להעריך את מצבנו שלנו. וזה כל מה שניתן בעצם לעשות.
ואם נחזור לשאלות שלנו, אזי ניסיתי לומר (וכנראה שלא ניסחתי את עצמי טוב) שאני חושב
א. שרוחני הוא כל מה שכלול בוויתור מרצון על כוח (כוח כלשהו) – והליכה כנגד הזרם הכוחני של האגו.
ב. הדרך – איזו שתהייה – קשורה לאינטרוספקציה שמאפשרת לאדם להיות אמתי וכן ואולי גם לעבוד על ניקוי עצמו מהאגו.
כעת עמיר:
אפשר שתסכים איתי לשתי הטענות הללו ואפשר שלא – אבל אם כן, הטענה שלי הייתה שמבחינת היעילות (בלבד!) שלי אישית – כשאני מסתכל על ה"מפה" אני מוצא (לעצמי!) שהדרך של העבודה על ידי התרכזות בחיפוש הניקיון שלי בפנים היא דרך פחות יעילה שמשמשת גם כיסוי פעמים רבות ל"אגו רוחני" מאשר הדרך שעובדת על פתיחה מידית של הדלת (כלל האפשר, בכנות ולא בכחש עצמי) לזולת.
לא התכוונתי לומר של"מצהירים" על עצמם שהם הולכים בדרך הבובריאנית יש יותר הצלחה! שים לב עמיר – זאת כבר הערכה, ולזה לא רציתי להיגרר, כי לדעתי אי אפשר להעריך אף אחד (בקושי את עצמי). דיברתי על נקודת המבט שלי כמי שמנסה לחפש ומה שאני רואה סביבי שמלמד אותי מה נכון לי אישית במצב הזה.
האם אני עכשיו קצת יותר ברור?

אדמיאל:
רק הוספה קטנה לדברים שכתבתי קודם: אתה עשוי לשאול את עצמך על הדוגמאות הלא-נחמדות שהבאתי באימייל שקדם לאימייל הזה – ובצדק:
אפשר להביא הרבה דוגמאות לאנשים "בובריאניים" שמתנהגים באופן נבזי גם כן – אז לשם מה הבאתי דוגמאות אלו? התשובה שלי, עמיר, היא שיש כאן שני דברים:
א. שזה מה שנתקלתי בו לפי ניסיוני האישי. פשוט כך: נתקלתי ללא סוף באנשים שחיפשו דרך רוחנית אצל אותם גורואים והיו ממש תקועים (בעיני, מנקודת המבט שבו אני מביט על כל שאלת החיפוש). אין זה אומר כמובן שאני אובייקטיבי. ואני הרי רואה אני רואה גם דוגמאות אחרות (כמוך למשל, אף שאתה מגיע מעולם המוארים אל הקשר שלנו – אבל אני חושב שהיית מגיע לאותו מקום בדיוק בחייך אם לא היית עובד עם אנדרו אלא עובד בדרך הבובריאנית – זה פשוט מה שאתה. האם אני טועה עמיר?).
ב. ויש גם עניין עקרוני בדרך עצמה: המוארים הללו מתעלמים כל הזמן ממושגים כמו נטילת אחריות ומושגים קרובים להם (כל מה שקשור לראיית האחר הוא שולי לגמרי אצלם לעומת מה ש"משחרר" (אותי!) ונותן "חופש" ממועקת החיים (שלי!)) – מושגים (כמה מעיקים!) שהדרך הבובריאנית שמה במרכז. יש לכך גם מחיר – אני מודע לזה כמובן. אבל אני חושב שמורה שלא מדבר על נטילת אחריות על האחר איננו מוביל את תלמידיו בדרך הנוכנה אלא בחיפוש מה שאקהרט טולה מכנה: אגואיזם רוחני.
אני מקווה שאני מובן אף שדברי קצרים, עמיר.
האם כן?

עמיר:
תודה לך על שני האימיילים האחרונים, אני מרגיש שהתקרבנו מאוד בשיח הזה בינינו. הדינמיקה של תנועת ההתקרבות הזו היא משמעותית לא פחות ואולי יותר מהתכנים שאנו דנים בהם, וראויה להתבוננות ולהבנה לא פחות ואולי יותר מהם. מה יוצר מחיצות ומה מקרב ומסיר מחיצות בשיח בין בני אדם? על מה כל אחד צריך לוותר ולמה הוא מתמסר, כדי שתתאפשר דינמיקה של התקרבות? אלו הן שאלות משמעותיות בעיניי, ואני לומד וחוקר אותן בהקשרים שונים, עם קבוצות ועם חברים כמוך.
באימייל הראשון הצעת התייחסות לשתי שאלות: א. האם ניתן בכלל להגדיר מהי רוחניות? ו-ב. ואם כן – עקרונית בלבד – האם אפשר לומר משהו על הדרך?
בנוגע לשאלה הראשונה, איני חושב שאנו יכולים להגדיר מהי רוחניות, כפי שאיננו יכולים להגדיר מהו אלוהים או מהי אהבה, אבל אנחנו יכולים להציע מספר אצבעות שמצביעות על הירח הזה (אם להשתמש במשל הידוע), ולהכיר בכך שאנשים שונים יבחרו באצבעות שונות כדי להצביע על הירח. הצעתך ש"רוחני הוא כל מה שכלול בוויתור מרצון על כוח (כוח כלשהו) – והליכה כנגד הזרם הכוחני של האגו" מאוד מדברת אלי אישית ונראית לי כ"אצבע" טובה ונכונה, אבל כמובן שאפילו הניסוח הזה הוא מאוד מעורפל ונתון לפרשנויות שונות.
אביא עוד כמה ניסיונות לומר מהי רוחניות, והן די שונות זו מזו.
1. רוחניות מבוססת על ההכרה בממד נשגב ומשמעותי לאין שיעור מהממד הגופני, הפסיכולוגי והחברתי באדם ועל הכמיהה לקבל ממנו חיים ולממש אותו בכל הווייתנו ומעשינו – זו הגדרה אליה הגעתי בשיחה עם ידידי הפילוסוף רן להב
2. רוחניות היא חווית הקרבה למוחלט, הינה מעלה גבוהה ביותר של האנושיות ונחווית בסוגי חוויה שונים: אינטלקטואליים, אסתטיים-רגשיים, אקולוגיים-יקומיים ודתיים – זו הגדרה שהציע ידידי שייקה תדמור
3. המונח רוחניות הוא שם כולל למספר גישות הנותנות טעם לממד הנפשי והפנימי של הקיום – זו ההגדרה של וויקיפדיה
4. רוחניות היא חיפוש של משמעות (תוך שאילת שאלות התבוננות ומודעות) לדברים שאנו עושים, לעצמנו, לקיומנו ולעולם – הגדרה שמצאתי באתר "תמורות"
האם ניתן לראות קשר בין האמירות השונות? האם הן תואמות (קומפטביליות) זו לזו? האם אתה רואה את הצעתך משתלבת עם, או אולי סותרת, חלק מהן?
בנוגע לתשובתך לשאלה השנייה, כי "הדרך – איזו שתהייה – קשורה לאינטרוספקציה שמאפשרת לאדם להיות אמתי וכן ואולי גם לעבוד על ניקוי עצמו מהאגו" – גם כאן אני מוצא עצמי מסכים מאוד עם אמירה זו. כמו שכבר אמרנו (בשיחתנו על "הדרך הרוחנית"), יש אנשים שיתנגדו התנגדות עזה להגדרה הזו של הדרך, אבל ב"תכל'ס" יילכו בה.
אני הייתי אומר שבכל דרך שאדם יבטא את המושג "רוחניות", ובכל דרך בה יילך, אני אצפה שאחת התוצאות המשמעותיות ביותר של הדרך הזו תהיה שהוא יהיה מסוגל ליותר הבנה, אכפתיות, חמלה ואהבה כלפי בני אדם אחרים, ושאם זו אינה אחת התוצאות אז יש לנו בעיה.
באימייל השני הסברת מדוע, על סמך ניסיונך, הדרך "הבובריאנית" נראית לך "בטוחה" או "אמינה" יותר מאשר דרך ה"חיפוש אחר הארה". אז יש לי הערה והסכמה לדברים שכתבת.
ההערה היא שאני מכיר הרבה מאוד אנשים (חבריי מהקהילה של אנדרו ומקהילות מבוססות-הארה ומבוססות-גורו אחרות) שיצאו למסעם הרוחני כדי "לזכות בהארה" והפכו, במהלך מסעם, לאנשים ש"רואים את האחר כסובייקט". למעשה, רוב האנשים שאני מכיר ש"רואים את האחר כסובייקט" (במידה כלשהי, כמובן – לכולנו יש עוד דרך רבה לעשות בכיוון הזה) התחילו את מסעם הרוחני מסיבות שאתה היית קורא להן "אגואיסטיות".
להבנתי, אחד האתגרים הגדולים והחשובים ביותר שעומדים בפני מורים רוחניים אמתיים (כמו אקהרט טולה, לדוגמה, אבל אני מכיר עוד כמה) הוא להבהיר לתלמידיהם שמטרת המסע הרוחני אינה כדי שיזכו ויקבלו משהו לעצמם, אלא להיפך, כדי שיפסיקו לחפש משהו לעצמם ויהיו נגישים ופתוחים לחיים בכלל ולבני אדם אחרים בפרט. אפשר לומר שמורה אמתי מתעל את האנרגיה של החיפוש הרוחני, שבגלל ההתניות שלנו אנחנו בתחילת הדרך מפרשים אותה בצורה אגואיסטית, אל עבר הזולת והעולם.
וההסכמה שלי כבר מובנת מתוך הדברים שכתבתי בהערתי: שגם אני חושב ש"מורה שלא מדבר על נטילת אחריות על האחר איננו מוביל את תלמידיו בדרך הנכונה אלא בחיפוש מה שאקהרט טולה מכנה: אגואיזם רוחני."

אדמיאל:
אני שמח לקרוא מה שכתבת כאן מסיבה פשוטה: כעת הגענו לנקודה שבה אין לי יותר מה לומר. אני מסכים עם כל מילה שכתבת כאן מתחילת האימייל ועד סופו לחלוטין.
רק דבר אחד נותר לי – להשיב על שאלתך:
לאחר שהצבת הגדרות שונות מזו שהצעתי למושג רוחניות – אתה שואל: האם ניתן לראות קשר בין האמירות השונות? האם הן תואמות (קומפטביליות) זו לזו? האם אתה רואה את הצעתך משתלבת עם, או אולי סותרת, חלק מהן?
והתשובה שלי על כך (אני מקווה שהיא לא תשמע דוגמטית. כך אני לפחות רואה את הדברים ואין בידי שום סמכות לומר זאת, חוץ מאשר שכנוע פנימי הנובע מניסיון חיים אישי שלי) היא פשוטה:
אני סבור שאם אדם מקבל את ההגדרה שאני הצעתי (לא בצד התיאורטי אלא בצד הפרקטי והמעשי בלבד, דהיינו שהוא משתדל בכנות ובכל ליבו להיות מודע לאגו שלו ולנסות לחיות כמה שיותר בענווה ולקבל את פני הזולת כמה שיותר כ"אתה" ולא כ"לז"), אזי לעניות דעתי הוא יזכה לפגוש בדרכו את כל ההגדרות האחרות שאתה מציע (לכך אני קורה "חיים של ברכה" בעקבות המונח הקבלי).
אשר להגדרות האחרות שאתה מציע כאן: אני אישית אינני רואה אותן כשורש העניין אלא כתוצאות וכענפים של השורש.
השורש הוא לעניות דעתי אחד: המאמץ להיות עניו, לגשר על פני מסך האגו ולחיות ב"קבלה בברכה" של הזולת [לא רק בני אדם, אלא כל דבר: נוף, טבע, הגוף שלי, תופעות פסיכיות שונות של כאב וכדומה – כל מה שז'אן קליין כולל כשהוא מדבר על חיים של קבלה-בברכה].
לעומת זאת: מי שיתחיל מההגדרות האחרות שהצעת כאן את דרכו, לעיתים יגיע לשורש לאחר ניסוי-ותעייה, שכן הוא ימצא בסוף את השורש בעצמו במהלך חיפושיו הכנים (ענווה, קבלה-בברכה), ולעיתים הוא ילך לאיבוד ולא ידע למה, כי האגו שלו יעמוד במרכז בחיפושיו ה"רוחניים" והוא לא יבין את זה ולא יהיה מודע לבעיה המרכזית.
בנקודה זאת של תעייה אין זה משנה אם הוא אדם רגיל או אדם מואר – גם המוארים סובלים מרמת אגו כזאת או אחרת שהם לא מודעים אליו, ואזי אין שום ערך (מנקודת הראות הרוחנית כמובן) לתופעה הפסיכולוגית חסרת החשיבות של המוארות, והיא תהיה דומה אז לגמרי לכל תופעה ספיריטואלית של מאגיה או כישוף וכדומה, שאין בה פתיחת הלב לזולת וקבלת אחריות בוגרת.
אם לסכם במילים פשוטות את עמדתי: לעניות דעתי, מי שיתחיל בדרך הרוחנית את העבודה שלו מההגדרה שהצעתי (ענווה, קבלה-בברכה של הזולת והעולם בכללו) בכנות, ביושר ובאומץ, יגיע למקום הרוחני (ששנינו מסכימים עליו) מהר יותר ומדויק יותר.
מי שיתחיל את דרכו בחיפוש אחרי עולמות רוחניים גבוהים עלול יותר לתעות ולטעות, כי הוא מתחיל מענפים השוליים ולא מהשורש (שהוא כאמור אחד: עבודת סילוק האגו וקבלת האחריות על הזולת). אדם כזה מתחיל מחיפוש סיפוק עצמי "רוחני" שלעיתים קרובות נגמר במקום מאוד מסוכן מבחינה רוחנית כי הוא עסוק בעצמו ובצרכיו ה"רוחניים" ואינו מודע לכך, ובכך יש סכנה גדולה שלא קיימת בדרך הראשונה.
אין זה אומר שמי שילך בדרך הראשונה יצליח תמיד. הוא עלול להיות אדם "חשוך", לא בוגר, ומי שלא מסוגל לקחת אחריות על הזולת ולעיתים גם לא על עצמו (ולמעשה לכל אחד מאיתנו, לפחות לי יש רגעים חשוכים כאלה, החיים אינם עשויים רק מאור אלא תמיד מעורב בהם גם צד החושך), אבל אז הוא לא יוכל "לספר לעצמו סיפורים". הוא יידע בדיוק מאיזה דרך הוא סטה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s