הדרך הרוחנית

עמיר:
אותי מלווה, מאז גיל ההתבגרות, הציווי הזה – הציווי להתעלות על עצמי ולהיות לאדם מודע, ער, רגיש, אכפתי, אוהב, טוב יותר משאני. הוא הניע אותי לשבת שנתיים במנזר זן בקצה אחד של העולם, לחיות עשרים שנים בקהילה רוחנית בקצהו השני, ואז לחזור לארץ, והוא ממשיך להניע אותי בחיי.
להבנתי, הציווי הזה נמצא בבסיס כל הדרכים הרוחניות והדתיות, ובבסיס כל התרגולים הרוחניים. אחת השאלות שמעסיקות אותי כיום היא – מה מקומו בתרבות החילונית? והאם יש בכלל מקום ל"ציווי" כלשהו בתרבות שאינה דתית?

אדמיאל:
אכן, בכל הדתות קיימים המושגים "דרך" ו"הליכה" (ותעיד על כך מיד ה"הלכה" שלנו) או "עלייה לרגל" או משהו מקביל לכך אשר מבטא את העובדה שהדת תובעת מהאדם להתאמץ כדי לעבור "דרך" מסוימת ולתקן את מה שראוי לתקן.
אמיל דיקרהיים רואה את המכנה המשותף האחד והיחיד בין כל הדתות בהבחנה שעושות כולן בין החולין ובין הקדוש. לפי זה המהלך של ה"דרך" יוגדר כמעבר מהחול אל ממד הקודש.
לפי זה ברור שאדם המגדיר עצמו כחילוני מצהיר בכך על סירובו ללכת בדרך הזאת שמתווה הדת. הוא בעצם אומר: עזבו אותי במנוחה – אני לא מעוניין כלל להתרחק ממישור החול שאני חי בו.
רבים מהחילונים גם יאמרו שהם רואים את עצם המסע הדתי – שנתבע מהם על ידי הדתות – כאשליה גמורה; וממילא עבורם נוכל לנסח זאת כך: לא רק שהם מסרבים "ללכת" בדרך שמתווה הדת – הם אף טוענים שלפי תפיסתם "אין בכלל לאן ללכת", ושהתוואי שעליו מצביעה הדת הוא תוואי דמיוני וריק לגמרי – ושההולך בו רק משלה את עצמו שהוא מגיע למקום נעלה יותר.

עמיר:
עלינו להבהיר את ההגדרות של "חילוני" ו"דתי". הרי אנו מכירים לא מעט אנשים שמגדירים עצמם כ"חילוניים" (במובן המקובל של המילה) אבל מונעים בעצמה על-ידי הציווי "ללכת בדרך" ולהשתנות באופן עמוק. ולעומתם, רבים מהמגדירים עצמם כ"דתיים" בטוחים שהם כבר ממלאים את רצון האל ולא רואים שום צורך וסיבה להשתנות באופן אישי.
נראה לי שההבחנה בין "חילוני" ו"דתי" תופסת ברמת המוסכמות החברתיות, אבל לא ברמת הפרט. כוונתי היא שברמת המוסכמות, הציווי "שנה חייךָ!" והמושג של "הליכה בדרך" אינהרנטיים לכל דת ולכל תרבות מבוססת-דת, ואילו לתרבות החילונית אלו מושגים זרים, אפילו "כפירה בעיקר". אבל נראה שאין כמעט קשר בין המוסכמות החברתיות לבין העמדה של כל פרט בחברה ביחס לציווי הזה.
אולי אפשר אפילו לומר שב"הליכה בדרך" יש תמיד אלמנט עצמאי, מרדני, שבמהותו הוא זר לכל תרבות, בין אם דתית או חילונית?

אדמיאל:
אכן, האופן שבו משתמש האדם מן השורה בצמד המונחים "דתי" ו"חילוני" הוא בדרך כלל סוציולוגי, ובנידון שלנו זאת תהיה טעות גדולה להשתמש במונחים אלו על פי משמעם הסוציולוגי. ישנם רבים השייכים למחנה הדתי שאינם מוטרדים כלל מהצו "ללכת". עבורם המסורת היא מצוות אנשים מלומדה והם חיים את המסגרת שבה הם חיים ללא כל חתירה למטרה מעבר להישרדות היומיומית במערכת זאת. לעומת זאת רבים הם האנשים אשר חיים במגזר המכונה "חילוני" והם אנשים שהמושג "דרך" או תיקון עצמי כזה או אחר הוא בראש מעייניהם.
לכן ההגדרה שממנה אנו צריכים לצאת לדרך היא כלל לא זו הסוציולוגית אלא הפנימית-רוחנית. אדם דתי ייחשב בדיון שלנו לדתי רק אם הוא מכיר במושג דרך ובצורך לתקן את מה שצריך תיקון בנפשו-פנימה – ואדם חילוני יוגדר כמי שחי במסגרת כלשהי ללא כל הכרה בצורך להתקדם ב"דרך" הפנימית מנקודה אחת לחברתה.
הנקודה הזו עונה, לעניות דעתי, לפחות במקצת על שאלתך: אני לא חושב שהמסגרות הסוציולוגיות – יהיו איזה שיהיו – מעודדות את החיפוש הדתי. כל מסגרת מעצם מהותה מחנכת – או יותר נכון מאלפת – את חניכיה לצייתנות, ומטרתה הסמויה היא שליטה בקהל שנתון למרותה.
לכן יש משהו מטעה בהטפה של הדתות למאמיניהם ללכת ב"דרך". עבור הדתות אין משמעות ההליכה הזאת בדרך אלא מאמץ ליישר קו, לציית למה שאומרים הרבנים, הכמרים או האימאמים.
לעומת זאת היחיד שנפשו רגישה – יכול לתרגם את המושג "דרך" באופן אינדיבידואלי – ולחוש שהמסגרת רוצה לכפות עליו פירוש משלה למושג "דרך" – שהוא (תמיד!) פירוש מזויף.
מדברַי אפשר לקבל את הרושם שאני מדבר דווקא על המסגרות הדתיות כמסגרות "מרדימות" המשתקות את מאמיניהן מפני ההליכה האמיתית בדרך – אבל לא לכך כוונתי. כוונתי לכל חברה באשר היא. החברה החילונית משתקת לא פחות את חבריה מאשר החברה הדתית. הבעיה אינה המסגרת הסוציולוגית שלתוכה האדם נולד – הבעיה טמונה בעצם המסגרת.

אדמיאל:
ברצוני להוסיף משהו על הדברים שכתבתי אתמול, והוא שגם התפיסות המתוחכמות יותר בדתות – כמו למשל זו של קרישנמורטי שחזר שוב ושוב על טענתו ש"אין דרך" – וקודם לכך נוכל למצוא זאת בזרמים מזרחיים רבים (כך למשל המונח "טאו" – מתפרש לפי הסברם של דן דאור ויואב אריאל כ"קבוע" – בניגוד ל"דרך") – עמדות אלו אינן מניחות שאין פער בין המקום שבו אנו נמצאים למטרה שאליה אנחנו שואפים.
גם הן מבדילות בין אדם ששרוי במימד הגבוה יותר של המציאות הרוחנית לאדם ששרוי במקום נמוך – אלא שלטענתן כל שיטה ודרך מנוסחת לא יועילו להעבירנו "דרך" לא-סלולה זאת. לטענת התפיסות הללו אנו נדרשים להיות מתוחכמים יותר ופחות להתאמץ ללכת – ויותר להתאמץ לא-ללכת (וו-וויי בתפיסת הטאו). המדיטציה המזרחית מבוססת ברובה על תפיסה זאת – המניחה שהעשייה המאומצת לא תעזור לנו לחצות את הדרך מכאן לשם – אלא רק הפסקת העשייה וההתבוננות הרטרוספקטיבית פנימה – רק אלו יסייעו בידינו להגיע ל"שם".
אבל החשוב לענייננו: על אף ההצהרות הגלויות של רבים מההולכים בדרך הזאת שאין כלל פער בין ה"כאן" ל"שם" (הצהרה שבמישור מסוים אפשר בהחלט להבינה אבל אין זה מעניינו כאן) בסופו של דבר, בעומק הדברים – יש בכל תפיסה דתית איזה "כאן" שממנו יש להתעורר ואיזה "ושם" – שהוא המקום שבו אנו חשים ערים.

עמיר:
לדעתי כדאי להתעכב לעשות הבחנה בין שני דברים מאוד שונים – לאחד נקרא "התעוררות" ולשני "שינוי" – ולדבר על היחסים ביניהם.
להבנתי, לרבים מהזרמים המזרחיים שאתה מזכיר, המטרה האולטימטיבית היא "התעוררות" – התפכחות מאשליית הקיום הנפרד, מהאגו, מהחלום, מה"סמסרה", אל ה"הארה", המציאות המוחלטת, טבענו האמיתי. בהתעוררות זו אין "דרך" – כשם שפקיחת העיניים אינה "דרך" אלא מהפך שמתרחש באחת, "קפיצת דרך" שמעבר לזמן.
למעשה, עצם השלכתו של מושג ה"דרך" – מושג שנטול מעולם החומר, הזמן והעשייה – הוא חלק מהאשליה שמסיחה אותנו, כך טוענים חסידי הגישות אלו, מפשטותו וממיידיותו של המצב הער, שכבר נגיש לנו באופן מלא ואף נוכח, גם אם באופן לא מודע, בחווייתנו. "התעורר למי שאתה כבר, כאן ועכשיו," הם אומרים, "ותבין שהרעיון שמשהו בך חסר ודורש תיקון או שיפור הוא חלק מאשליית הקיום הנפרד, מהאגו."
מושג ה"דרך", לעומת זאת, מביע שינוי הדרגתי על פני זמן. וגם הרבה מחסידי התורות המזרחיות האלו (אם כי בהחלט לא כולם) מכירים בכך שאכן יש צדדים באדם ובהיפוך הרוחני שדורשים זמן כדי להשתנות. משום כך, רוב הדרכים המסורתיות במזרח כוללות תרגולים שנועדו לחזק את גופם ונפשם של חסידיהם, ליצור בהם עמוד שדרה מוסרי ולחנך אותם לחמלה, לענווה, לשליטה עצמית וכו'.
בחלק מהמקרים התרגול הזה נחשב כחיוני ליצירת התשתית ל"התעוררות", בעוד בחלק אחר התרגולים האלו מתחילים רק אחרי שה"התעוררות" אירעה, כדי לטהר את "המתעורר" משאריות האגו והאשליה שנותרו בו.

אדמיאל:
להבחנה הזאת שאתה מנסח כאן כה בבהירות אני מסכים כמובן. אבל שים לב, עדיין – גם כשאתה מדבר על גישת ההתעוררות – יש שם הבחנה בין שני מצבים: המצב הרגיל של האנושות – שהוא מצב של "שינה" – לבין מי שזכה לכך ו"עבר לצד השני של המתרס" והוא עתה אדם ער. לכן גם אצל חסידי תפיסה זאת יש איזה "כאן" ואיזה "שם" שנמצא בצד האחר של המתרס. וזה כמובן מסגיר את העובדה שאיננה ניתנת להכחשה שיש איזשהו "מרחק" (גם אם תסרב לקרוא לו "דרך") שאותו עובר האיש המתעורר מה"כאן" הזה אל ה"שם" הזה של העוררות.
מה שמבדיל, אם כן, בין גישה זאת לאלו שמקבלים את מושג הדרך כפשוטו, הוא שהם מקטינים מאוד את משקל עבודת האדם כמי שאחראי למעבר הזה מה"כאן" אל ה"שם" (ולכן הכינוי "דרך" פחות מתאים כאן – כי הוא אולי רומז לכך שעל האדם מוטלת המשימה לעבור את המרחק – אבל לכינוי "מרחק" לא יוכל איש, כמדומני, להתנגד).
ואפשר בהחלט גם להבין את המקור של ההקטנה הזאת: הרי אם אנו מבינים שה"כאן" משמעו "שינה", משום שאנו עבדֵי איזו רשות פנימית אשלייתית-עריצה – והיא האגו – הרי לא יתכן שאותו אגו גם יובל אותי אל ההשתחררות ממנו. זה דומה למי שבתמימותו – או אפילו בסכלותו – יגיש בקשה רשמית מנומקת לעריץ כמו סטלין שיסייע בידיו להגר למדינת-חופש כמו ארה"ב, בנימוק שהוא איננו מרוצה משלטונו של סטלין כעריץ…
מה שחסידי גישת ההתעוררות יאמרו הוא שאני עצמי (בגלל ההזדהות שלי עם האגו, שהיא כה-מוטבעת בכל תנועה שאעשה) אינני יכול לחלץ את עצמי מבוץ-ה"שינה" שלי, אבל אני כן יכול לחקור את האגו ששולט בי, וככל שאהיה בהיר יותר ואראה בבהירות רבה יותר את ה"עריץ" הזה – כיצד הוא פועל דרכי ושולט בכל מחשבה ופעולה שלי – גם אהיה קרוב יותר למקום שממנו ניתן יהיה לחלץ אותי.
אמנם נכון, את הפעולה של המעבר עצמו (סאטורי) לא יוכל האדם עצמו לעשות לעולם. זוהי קפיצת תודעה שהיא מתנה גמורה שבאה בהפתעה גמורה (אם היא באה בכלל) מהיקום; ואכן נכון, אין גם שום כללים שיכולים להסביר מתי היא ניתנת ומתי לא. כל זה נכון, אבל למה זה דומה? למשל המפורסם האומר שאנחנו לא יכולים לאלץ את קרני השמש לזרוח ולהאיר את הבית שבו אנו מתגוררים, אבל אנחנו כן יכולים לנקות את האבק שעל החלונות הבית ולאפשר לקרני השמש להאיר דרכן בבוא העת – כשהן יזרחו.
גם מורה הצ'אן הרי מנהל מקום שאליו יוכלו תלמידים להגיע, וגם התלמידים נקראים – אם ליבם חפץ לקבל את הסאטורי – לעזוב את אורח חייהם הישן ולהצטרף למנזר, ואף שאיש אינו מדבר כאן על "דרך" (או מנסה לומר על ה"דרך" איזשהם כללים) הרי בכל זאת יש כאן מאמץ מסוים "לנקות את החלון" כדי שאור-הסאטורי – כשיבוא – יוכל להאיר את הבית.

עמיר:
נראה לי ששנינו מסכימים, שלמרות שקיימים הבדלים מהותיים בין שתי הגישות, אין יתרון מהותי לאחת מהן על השנייה, ובנסיבות (רוחניות) שונות, ואף בחלקים שונים של המסע הרוחני, הן יכולות להחליף זו את זו.

אדמיאל:
לעניות דעתי העולם הגדול וההיסטוריה העצומה של החיפושים הדתיים שמונחת היום לפִּתחינו היא מתנה שאין כמותה, אך לשם שימוש נכון בה נדרש כל אחד מאיתנו לשקול בכל שלב מחייו מה מתוך ההיצע העצום מתאים לו כדי ללכת ב"דרך" שלו בכל נקודה ונקודה ספציפית שהוא נמצא בחייו – מול סיפור ה"אגו" שלו.
מצד אחד זה הרבה יותר קשה ממה שהיה פעם – כשהדרכים היו כה נפרדות; הרי לא ראית בימי הביניים כל אפשרות – דמיונית אפילו – שרב בשטעטעל שבפולין גם ילמד יוגה וגם ייחשף לתפיסות הצ'אן או לעקרונות הרוחניים של הטולטק מדרום-אמריקה.
אבל מצד שני זה מאפשר לנו – אם אנחנו פועלים ברצינות ובהקשבה עדינה לצרכים הרוחניים התואמים כל מצב מהמצבים שבהם אנחנו מוצאים את עצמנו בחיים – שימוש בכלים מגוונים מאוד לצורכי העבודה הרוחנית – וזה מאפשר גמישות ואלסטיות שלא הייתה כמותה בעבר לאמץ כלים שונים שיסייעו לנו ביומיום.
אני יכול לדמיין היום ללא כל בעיה (טיפוס שכבר קיים למעשה – אמנם פחות בארץ ויותר בין יהודי ארה"ב) יהודי השייך לקהילה יהודית אדוקה, שמכיר בכוחה של המדיטציה לסייע בידו להיות עדין ורך-לכל ביחסי היומיום בביתו ובקהילה וחש שגופו ונפשו מקבלים אנרגיה טובה כדי לעשות איתה את הטוב סביבו-בעולם דרך שיעורי היוגה שהוא שותף להם – וכן הלאה, שהרי אלו אינן אלא דוגמאות ספורות לעושר העצום שהיקום מציע לאדם המחפש.
לכן – שתי האופציות שהצעת – התעוררות פתאומית מול "דרך" עבודה איטית – אינן סותרות זו את זו כלל. בחיי האישיים אני מרגיש שיש רגעים שאני זקוק למסגרת העבודה "בעלת משמעת-הברזל" של ה"דרך" הדתית – אבל תוך-כדי ההליכה בדרך אני גם חש ופועל עם עקרונות ששייכים לכיוון הראשון שהצעת, של ההתעוררות. אין כאן בעיני למעשה כל סתירה אמיתית – אלא שני אספקטים שונים שאינם אלא פרגמנטים אחדים השייכים לתמונה הגדולה-יותר.

עמיר:
אני רוצה לעשות כאן קפיצה ולברר איתך נקודה חשובה בעיניי בנוגע למהוּת הקריאה או הציווי "ללכת בדרך" ("שנה חייך!"). הנקודה היא שקריאה כזו, אם היא אמיתית ונובעת מפנימיותו של האדם (ולא מציווי חיצוני), היא חיובית לגמרי ומעוררת בו רגשות של התרגשות, התפעמות והתעלוּת. אין ולא יכול להיות בה שום דבר מקטין, משפיל או מאשים. מטבעה היא מעוררת ומאצילה את האדם השומע אותו.
עם זאת, נראה שבהרבה מקרים אנשים ששומעים את הקריאה הזו משליכים אותה על מקור חיצוני – כתבי הקודש, אלוהים, המורה הרוחני, וגם בהרבה מקרים הם כורכים אותה במושגים של שבר או קלקול רוחני או מוסרי וברגשות של חוסר ערך עצמי ואשמה. להבנתי זהו פירוש שגוי של הקריאה, פירוש שנובע מהתניות חברתיות-תרבותיות שקשורות במבנים של כוח ושליטה. האם גם לך נראה כך?

אדמיאל:
אתה חוקר כאן את נקודת המוצא של המחפש היוצא לדרך, וטוען שיש היוצאים לדרך זו ממניעים פוזיטיביים – למשל כשהם חשים צורך למלא את חיים במשמעות ובטעם רוחני שהם חשים בו במעין אינטואיציה-מרחוק – ולעומת זאת – אתה אומר – יש כאלו שהמניע שלהם נגטיבי: הם שומעים את ההטפות של בעלי-הכוח (פרויד היה אומר: כל אלו שממלאים את תפקיד ה"אב" בחיי האדם) ומתוך חרדה (חרדה מפני ה"אבא" המטפורי – שהופכת במשך הזמן לרשות פנימית בעולם הנפש של האדם, כדברי פרויד: קול ה"לא!" וה"אסור!" של ה"אב" הופך במשך הזמן לקול הפנימי המייסר אותנו, והוא ה"אני-העליון") הם מנסים "לתקן" בעצמם כל מה ש"מקולקל".
לכך אני מסכים, אלא שהייתי מתקן זאת (לעניות דעתי) ומעמיד זאת כך: ההבחנה לדעתי איננה בין המניע הפוזיטיבי למניע הנגטיבי כפי שהבנתי את הניסוח שלך כאן – אלא בין "הליכה-בדרך" לשם תיקון שנובעת מקול פנימי אותנטי, געגוע, כמיהה למשהו אחר, או חסר נפשי שהוא מבקש למלא, הנובע מקריאה שהוא היה שומע גם אם היה חי לבד בעולם – לבין קולות המייסרים אותו (מבחוץ או מבפנים) שהם בעצם קולו של ה"אב" או ה"אחר הגדול" או קולה של ה"משטרה החברתית" הרודפת אותו.
ולמה אני אומר זאת? משום שלעתים מניע נגטיבי יכול להיות קול אמיתי ואותנטי לגמרי. אין זה נכון בעיניי לומר שהאדם היוצא לדרך רוחנית אמיתית אינו יכול לחוש לרגעים הרגשה שיש בה ביקורת עצמית חדה וחריפה על חייו הקודמים, ביקורת שיוצרת אצלו לרגעים הרגשה של משהו "מקטין, משפיל או מאשים" לגבי מצבו העכשווי. ביקורת כזאת השופכת אור לפתע על הקטנות שלנו – היא אפילו סוג מסוים של הארה. אין כאן באמת הקטנה של "צלם האדם" שבו – אלא להפך, קריאה לצאת לדרך כדי לשחרר בתוכו את הכוחות הרוחניים הרדומים בו.

עמיר:
תודה על התיקון שלך, הוא הבהיר לי שאלה שמעסיקה אותי כבר זמן רב מאוד.
הדרך היא בלתי-נראית – אי-אפשר להצביע עליה, להגדיר אותה, לסמן את גבולותיה, לשים נקודות ציון לאורכה. ועם זאת ההולך בה יודע אותה. מי שנענה לקריאה "שנה חייך!" דומה למי שהולך במסע כשעיניו עצומות אך מנגינה רחוקה קוראת לו, וברגליו הוא חש את הדרך שהוא הולך אף שאינו יכול לראותה. לפעמים יכול הוא לדעת אם התקרב לאותה מנגינה רחוקה או התרחק ממנה – אבל גם זאת רק בדיעבד, לא בזמן אמת. ועם התרגלותו להליכה בדרך והתגברוּת ביטחונו בה, הוא גם יאבד עניין בשאלה "האם אני מתקדם?" ויסתפק בידיעת ההליכה עצמה. ההליכה עצמה תהפוך לו לדרך.
כך אני מבין את אמירתו של קרישנמורטי "האמת היא ארץ ללא שבילים" ואת התפיסות המזרחיות שציינת, שגורסות כי "אין דרך". יש דרך, אבל בשביל ללכת בה על האדם לוותר על הרצון לראות אותה ולהגדיר אותה. כי היא אינה דומה לכל דרך שאנו יכולים לראות בעינינו וההליכה בה שונה מהליכה הפיזית. הוויתור על המאמץ, על העשייה, על ההליכה, נדרש כדי לאפשר לנו "לראות" ו"ללכת" ראייה והליכה שונות לגמרי מאלו המוכרות לנו.

אדמיאל:
תראה, אני תמיד חוזר לנקודת המוצא של ה"קרקע" של כל מה שאני חש לגבי המציאות האנושית. לדעתי, בלי להיצמד באופן עיקש ל"קרקע" אי אפשר להבין את הדברים שאנחנו מדברים עליהם לאשורם. כשלא מקפידים על כך קיים גם לדעתי איזה סוג של "ערפל מילים" ניו-אייג'י, ערפל שמאיים תמיד בהיסחפות עם זרם-מילים שכבר איבדו את אחיזתם הריאלית במציאות הנפשית שלנו.
למה אני מתכוון? אני מתכוון לכך שכשמתחילים את הדיון מנקודת המוצא של קיום האגו, ומניחים שלעולם איננו משתחררים באמת מהגרביטציה בעלת הכוח העצום של האגו, או-אז מביטים על המשפטים האחרונים שכתבת כאן במרחק זהיר מסוים.
מההתבוננות הפנימית שלי אני יודע היטב שכיוון שהאגו שלי איננו נרדם לעולם (רק אני תופס את עצמי נרדם לעיתים קרובות, אבל הוא תמיד על עומד על משמרתו…) הרי שלומר באופן נחרץ כי מי שהולך בדרך ימצא את עצמו בשלב מסויים כמי ש"איבד עניין בשאלה 'האם אני מתקדם?'" – וכמי ש"מסתפק בידיעת ההליכה עצמה [כמי ש]ההליכה עצמה תהפוך להיות לו הדרך" – זה נראה לי מוגזם מאוד – אם אנו אכן מסכימים שאסור לנו להתעלם מהגרביטציה של האגו.
מניסיוני לפחות הייתי מבקש אם כן להיות כאן זהיר מאוד ולא לדרוך על המוקשים הסמויים הטמונים תחת כל מילה במשפטים הללו – ולכן אומר כך: האגו תמיד ידרוש – ללא הפסק וללא לאות – את "נתח הבשר" שלו. דהיינו: תמיד תלווה אותנו הצרימה – איזשהו קול מבפנים – ששואל "מה השגתי?", "מה יצא לי מזה?" "על מה בזבזתי שנים רבות של מאמץ ללכת-בדרך?"
האגו גם אוהב לחזק את תחושת הבלבול מול המציאות הקשה של חיי היומיום, והוא יכול בקלות רבה לגרום לנו לחוש שכל ההליכה הארוכה שלנו ב"דרך" איננה אלא תעתוע, הזיה, שגיונות של בני-אדם "לא-ריאליסטיים" שתקפו אותנו וגרמו לנו "לבזבז" את שנותינו הטובות ביותר על כל מיני הבלים שאין להם כל אחיזה במציאות.
והמציאות החומרית – שיש לה בסופו של דבר קיום חזק-מאוד משלה שאי אפשר להתעלם ממנו –אכן תוסיף משקל כבד משלה לכל טיעוני האגו. אם, למשל, מי שיצא ל"דרך" הארוכה של החיפוש הזה בצעירותו מוצא את עצמו בבגרותו סובל מחוסר בסיס כלכלי איתן – בעוד שכל חברי הילדות שלו כבר נראים לו עתה מבוססים בחייהם החומריים – תחושת התעתוע וחוסר האמון בדרך הרוחנית שהוא בחר בה אפילו תלך ותגבר.
לכן הייתי מנסח את דבריך באופן אחר: הייתי אומר שעל אף העובדה שקולות-הרקע (הצרימה, כפי שכיניתי אותה) של האגו תמיד ילוו את האדם שיצא ל"דרך", אם הוא באמת היה רציני והתמסר-באמת ל"דרך", הרי אז מה שיעמוד בעולם הפנימי שלו איתן ויציב ובכוח בלתי ניתן לסתירה, ויצביע על כך שעצם היציאה לדרך וההליכה בה היא עיקר-חייו, היא העובדה שהוא לא רק התאמץ ללכת בדרך אלא גם באמת "ראה" (זאת בעיני המשמעות המטאפורית-מיתית של הביטוי היהודי "מעמד הר סיני").
כשאני אומר "ראה" אני מתכוון לכך שהייתה לאדם המחפש גם פגישה (אחת או רבות, אין זה משנה עכשיו) עם מישור אחר. פגישה ממשית כל כך שממנה ניתן היה לראות אז בבירור את כל המפה הסינופטית הגדולה של החיים הפנימיים והחיצוניים ממבט-על, מנקודת-מבט הציפור, וברור היה לו אז בבהירות שאין למעלה ממנה שהאגו איננו אלא אשליה אחת גדולה שמפרידה אותו מהמגע עם המציאות הממשית.
רק מי ש"היה שם" אי-פעם בדרכו ופגש בכך, יכול אחר כך לשים את האגו בסוגריים כל אימת שהוא משמיע קולות כאלו ואחרים. רק הוא אכן יודע וחש בבהירות שגם ה"מטרה" שאליה אנחנו חותרים ביציאה לדרך איננה אלא עוד קולות-צרימה של האגו (שיש לו הרי אינסוף דרכים "לקפוץ" ולהשמיע את קולותיו). ואזי באמת אפשר לחוש שהדרך – והיא בלבד – היא הדבר הריאלי היחיד בחיינו, בעוד שהחיפוש אחר "מטרה", גם אם הוא מתחזה ל"מטרה רוחנית", איננו אלא תעתוע נוסף של אותו "נחום-תקום-פנימי" – האגו.
רק בנקודה זאת, כשהדבר בהיר לנו לחלוטין, מסתיים החיפוש אחר איזושהי תחנה-סופית של הדרך ואנו יכולים באמת להתמסר ל"דרך" – כשעתה יש לזכור היטב: עצם ההתמודדות-מחדש שוב ושוב עם קולות האגו שאינם נפסקים הופכת את הדרך לדרך-חדשה שאליה אנחנו יוצאים כ-Beginners יום-יום!

עמיר:
אני אתך בדגש הגדול שאתה שם על המודעות לאגו ולמשיכה המתמדת שהוא מפעיל על אישיותנו, על תפיסתנו העצמית ועל מניעינו. אבל בנוגע לאותה "פגישה עם מישור אחר", למרות חשיבותה, אינני חושב שהיא מבטיחה בהכרח שהאדם ש"היה שם… יכול אחר כך לשים את האגו בסוגריים."
יצא לי להכיר, היכרות קרובה ואינטימית, אנשים ש"היו שם" ו"ראו בבהירות שהאגו איננו אלא אשליה אחת גדולה שמפרידה אותם מהמגע עם המציאות הממשית" באופן מלא, ברור ומובהק, ויכלו לדבר על כך בבהירות ובלהט – אבל היו עיוורים לכך שהאגו המשיך לפעול בהם ועליהם. אני גם יכול להעיד על עצמי, ש"הייתי שם" ו"ראיתי", אבל המשכתי ואני ממשיך "לעוף על עצמי" לעיתים ולפעול מתוך יהירות והתנשאות, עיוורון וחוסר-אכפתיות, תחרותיות וכוחניות.
יתרה מכך – הכרתי אנשים ש"ראו", בלי ספק, אבל שלאחר זמן הפכה אצלם אותה "ראייה" לכלי בידי האגו, ובסופו-של-דבר הם יצאו מאותה "ראייה" יותר מלאים-בעצמם וריקים מהמציאות ומהזולת מאשר היו לפניה.
לפיכך נראה לי שאותה "פגישה עם מישור אחר" היא אמנם תנאי הכרחי ושבלעדיה אין לאדם כל אפשרות לראות את האגו כמו שהוא, אבל שאינה תנאי מספיק. ומהו התנאי הנוסף, או התנאים הנוספים – זו שאלה גדולה ומאוד ראויה בעיניי.

אדמיאל:
המבחן העצמי האמיתי ביותר בעיניי, הבודק אם אנחנו אכן ב"דרך" או שנסחפנו ב"מרק-המילים" של עצמנו והלכנו לאיבוד, הוא תמיד במישור שבין האדם לעמיתו-זולתו. המישור הזה של חיינו מספק לנו הבחנה אמיתית שאין בה כחל ושרק.
ברגע שבו אנו מזהים שאיבדנו את הרגישות לאחר, לזה שאנחנו במגע הטריוויאלי והיומיומי ביותר איתו, אנו יכולים לדעת שכל ה"עבודה הרוחנית" שלנו איננה בעלת ערך כלל ושסטינו מה"דרך" לגמרי. רק כשמישור זה מתנקה מהזיהום (של האגו) שדבק בו, רק אז ניתן לחוש שאנחנו שוב ב"דרך".
וכאן הוא המקום להזכיר את המושג הקדום "קרבן" – שכן זה תמיד בא יחד עם קרבן, קרבן האגו, היכולת לוותר ולהפוך את עצמנו לנותנים-לאחר במקום לוקחים-מהאחר.

עמיר:
עברתי על האימיילים הראשונים שהחלפנו בנוגע ל"דרך הרוחנית" ואני רוצה לחזור לרגע אליהם, כי יש לי שאלה בנוגע להצעתך (בה הסתמכת על אמיל דיקרהיים), כי משמעותה של ה"דרך" היא המעבר מממד החול אל ממד הקודש.
לדעתי כדאי להבחין בין אדם שמכיר בממד הקודש, משתוקק אליו ואף חווה מעברים מהחול לקודש, אבל את עצמו הוא תופס כישוּת קבועה ובלתי-משתנה במהוּתה, לבין אדם שתופס את מהוּתו כברת-שינוי ובשבילו "הדרך" היא מהלך של שינוי במהוּתו זו, מהלך של "התעלוּת על עצמו".
הראשון (ואני מכיר אדם שתפיסתו הרוחנית מתאימה לתיאור) יכול לומר: אני כמה לאלוהים ורוצה להגות בו ולהתכוון אליו ואל רצונו תמיד, לחוות את נוכחותו בחיי ולהתקרב אליו – ובעיניי הרעיון של צמיחה, התבגרות או התפתחות רוחנית שלי עצמי הוא עדיין ביטוי לאגו, לעיסוק עצמי. אני בדיוק כמו שאלוהים יצר אותי, תערובת של אור ובוץ, והרעיון של "היטהרות" או "התפתחות" הוא בעצם ביטוי של אי-קבלת רצון האלוהים. דווקא קבלתי את עצמי כמו שאני, דווקא ויתור על הרצון "להיות טוב יותר", הוא בעיניי הכרה בשלמות כל מעשי האלוהים, והכנעת רצוני בפני רצונו.
האם היית אומר שגם אדם כזה הוא בעצם "עולה לרגל", אף שאינו תופס את עצמו ככזה?

אדמיאל:
זאת שאלה מאוד מעניינת. אבל גם כאן הייתי נזהר מאוד ממוקשים וחוזר באופן עיקש ל"קרקע" שעליה דיברתי קודם. אני חושב שהמילה אלוהים צריכה להיות כמעט מילת טאבו, בגלל הסכנות הגדולות שטמונות בה. אם נוציא אותה לרגע מהמילון שלנו ונחזור אל הקרקע, ונאמר שעבורנו מילה זאת תייצג רק מה שעומד בצד המנוגד לאגו – רק מה שמייצג את המצב הנפשי של נקיות גמורה וטהרה ללא פניות ביחסינו עם הסובב – אזי נוכל לברר אם מה שאמר לך אותו ידיד הוא בעל ערך אמיתי מבחינה רוחנית או לא.
אומר זאת כך: אם אותה התמסרות טוטלית משמעה ביטול מוחלט של האגו שלי – ואזי הרי בתוך זרימת החיים אכן לא יכול להיות "טוב" ו"רע", שהרי הכל מתקבל בי מתוך אותה התמסרות טוטלית לאותו מקור טהור ונקי של מה-שמנוגד-לאגו (ואז שים לב: שום דבר בחיי איננו נובע יותר מאיזו נגיעה אישית-פרסונלית שלי!), אזי באמת אנחנו מדברים על אדם בעל מעלה רוחנית גדולה מאוד (המזכיר לי קצת את רוּמי למשל).
אבל כאן יש מכשול גדול: אם אותו אדם התכוון לכך שהוא מסרב "ללכת בדרך" והוא מתכוון לכך שהוא פשוט לא רוצה להילחם באגו שלו, והוא מצדיק זאת בכך שהאגו נברא על ידי איזה אלוהים דמיוני – האיש הזה (סלח נא לי!) הלך לגמרי לאיבוד. זאת בדיוק הטעות המזעזעת של יעקב פרנק, של שבתאי צבי ושל כתות אחרות בעולם, כמו חסידיו של דיויד כורש ודומיו. המשותף לכל הכיתות האלו הוא קידוש-האגו ועשיית "מה שבא לי" כאילו זה "רצון אלוהים".
וכמדומני שקל מאוד גם להבין באיזה פח הם נפלו: על איזה מין אלוהים הם מדברים? הרי זה אלוהים של דמיונות-שווא ילדותיים.
בשביל מה בכלל צריך את המילה המבלבלת הזאת, שעושה כל כך הרבה צרות בהיסטוריה? הרי מי שבאמת בוגר מבחינה רוחנית ומבין אילו תקלות נוראיות הביאה עמה מילה זאת לעולם, מבין גם שאין לדבר על איזושהי "רשות" דמיונית (שהיא הרי רק השלכה פשוטה של דמות-האב, כפי שפרויד הסביר כבר כה יפה), שרק אנחנו באמצעות המיינד הבלתי-בוגר שלנו ממציאים. אז מה בעצם פשרן של המילים: אלוהים ברא את האגו? אין לזה הרי כל מובן.
לכן, עמיר, אני נזהר כל כך ואומר: אנו רשאים להשתמש במילה אלוהים אך ורק כביטוי מושאל, שכוונתו לתת שם למה שאין-לו-כל-שֵם, ומשמעו של כינוי זה איננו יכול להיות אלא אחד: הצבעה לכיוון של מה שהוא הפוך ומנוגד לאגו. אם אנו מבינים זאת, הרי אין שום אפשרות הגיונית לומר שמה שמנוגד לאגו ברא את האגו.
האגו איננו בריאה של אלוהים. האגו הוא פשוט תיאור של מצב המיינד הילדותי שמרוכז בעצמו ועדיין לא התבגר כדי לראות את הזולת ואת העולם שסביבו כ"אתה"; מיינד נרקיסיסטי שעבורו – במצב ה"שינה" שלו – הכול הוא רק "לז".
את זה לא ברא אלוהים אלא רק המיינד הילדותי שלנו – כמו כל חלום ואשליה אחרים; ולכן ה"היכנעות" לו דומה (למשל) ל"היכנעות" של הרוצח לדחפי הכעס שלו על אשתו, על כך שהמסכנה לא הכינה עבורו את הארוחה בזמן. אחר כך, בבית המשפט, הוא יאשים את "אלוהים" ויאמר שכך ברא אותו האל ושהוא לא יכול היה להתגבר על דחפים "אלוהיים" אלו. אבל האם אני ואתה נאמין לו שהוא בכלל מאמין באלוהים?

עמיר:
אני מציע שננסה להתמודד עם השאלה איך נראית "הליכה בדרך" מבחוץ, מנקודת מבטו של אדם אחר, של "צופה מהצד".
השאלה הזו חשובה בעיניי משתי סיבות: האחת, כדרך להבין מהם מאפייניה של הדרך הרוחנית האמיתית, על-ידי הנגדתם למאפייניה של דרך רוחנית "מזויפת" ו"מתחזה". ברור לי, מהדברים שאתה ואני כתבנו עד כה, שאנחנו לא בהכרח נסכים עם כל מי שיעיד על עצמו שהוא "הולך בדרך רוחנית". דוגמה אחת שהבאת לכך היא השימוש שעושות הדתות הממוסדות במושג זה, כשהן בעצם מתייחסות ל"מאמץ ליישר קו ולציית למה שאומרים הרבנים, הכמרים או האימאמים." דוגמאות נוספות יכולות להיות של כת השטן ושל כל מי שה"דרך הרוחנית" שלו כוללת, להבנתו, פגיעה מכוונת ומגמתית באנשים אחרים.
חשיבות נוספת שאני רואה בשאלה זו היא כי מהתבוננותי, אימוץ של תפיסת-עולם/מערכת אמונות שנקראת "רוחנית", ותרגול פרקטיקות שנקראות "רוחניות", יכול להביא ליצירת עומק, מעודנות, בגרות, עצמאות, איכפתיות ואחריות לזולת – ויכול גם להביא ליצירת עליונות, מוסרניות, נרקיסיזם, ניתוק רגשי ותוקפנות באדם.
לכן נראה לי שאין לנו ברירה אלא לברר מהם הקריטריונים ל"הליכה בדרך" (כלומר, לא מה חושב ה"הולך בדרך" עצמו, אלא איך "הליכה בדרך" נראית ל"צופה מהצד"). אני מודע לבעייתיות הרבה שבכך, אבל חושב שזה שווה התמודדות. האם גם לך זה נראה כך? ואם כן, איך אתה מציע לגשת לדיון בשאלה זו?
כיוון שבשבועות האחרונים חשבתי על השאלה הזו ביני לבין עצמי, וגם ניהלתי דיון עליה בפייסבוק, אני רוצה כבר להציע מספר קריטריונים ל"הליכה בדרך":
1) העמקת ההבנה של המצב האנושי על ממדיו השונים ומורכבותו. ה"הלך" זוכה, במסעו, להכיר בתוך עצמו ממדים שונים, שאצל רוב בני האדם הם לא מודעים, ורגישותו לדחפים ולרגשות מעודנים יותר בעצמו גוברת. דרך עצמו הוא זוכה כך להכיר את "המצב האנושי", והבנה זו הופכת אותו לחכם, רגיש, חומל ואוהב יותר כלפי עצמו וכלפי זולתו.
2) התרחבות העצמי או המבט ו"דלת אמותיו" של האדם, וכתוצאה מכך נוכחוּת, פניוּת ומודעוּת. ה"הלך" משתחרר בהדרגה מהעיסוק האובססיבי הרגיל בעצמו, בפחדיו ובתשוקותיו, וגבולותיו נעשים גמישים, נזילים וחדירים. תחושת האחריות שלו כלפי הסובב אותו, בני אדם, הטבע והיקום כולו גוברת, והוא מסוגל לתת להם מעצמו ברצון ובאהבה בלי לצפות לתמורה.
3) נינוחות של האדם עם עצמו, רוגע עמוק (שאינו סותר חיים פעילים ואפילו אינטנסיביים), קלילות ושמחה, שנובעים מתחושה בסיסית של האדם שהוא ממלא את ייעודו ונמצא בדרך הנכונה. (למרות שבעת משבר רוחני האדם יכול להיות מלא חרדה וספקות – כך שלא הייתי רוצה שמישהו יחשוב שמצבים אלו מעידים שהאדם אינו בדרך רוחנית.)
4) אמינות (reliability) – אדם שמניעיו "מתנקים" מאגואיזם, שמכיר את עצמו, שיש לו יציבות נפשית והוא שולט בעצמו גם במצבי לחץ, הוא אדם שמעורר אמון ושיותר ראוי לאמון.
5) פתיחות וגמישות מחשבתית, חופש מקיבעונות ומאחיזה ברעיונות, יכולת להכיל רעיונות ודעות סותרים-לכאורה, סקרנות, חיפוש.
6) אירוניה עצמית – האדם מסוגל לא "לקחת את עצמו ברצינות", לצחוק וללגלג על חולשותיו ושטויותיו, מקבל בברכה ביקורת ומצטרף אליה.
7) אומץ לב והעזה – בעיסוק בשאלות הקיום, ביחסים עם בני אדם, ביצירה ובעשייה. נכונות לפרוץ מגבולות המוכר והמקובל.

אדמיאל:
אף שאני מבין היטב למה אתה חותר כאן – ואני מבין היטב גם את הצורך הדוחק בתשובה על השאלה הזאת – אני חושב שבאופן עקרוני (לא באופן פרגמטי, כפי שאסביר בהמשך) תשובה אמיתית עליה היא בלתי אפשרית. יש מקומות בחיים (והם דווקא המקומות האמיתיים-יותר) שאנו נאלצים לשתוק מולם ולהכיר בחוסר יכולתנו להבינם; ואפילו לנסות לדבר עליהם יהיה בבחינת "חטא שפתיים". ומדוע? כי הם פשוט נוגעים במסתורין הגדול שלא ניתן לאדם לגעת בו.
עתה אחלק את תשובתי לשאלה הזאת לשני חלקים:
א. אסביר קודם למה אני חושב שלא ניתן לענות על כך – ואחר כך (בסעיף ב) אנסה לחזור להצעות שלך ולהעז להיות מעט יותר פוזיטיבי – עד כמה שניתן.
אז ראשית, למה לדעתי לא ניתן לענות על כך. הסיבה היא פשוטה: המצב האנושי (שלא כמו מערכת הטבע בכללה) הוא מצב מוזר כי מאפיין אותו בעצם דבר אחד מרכזי: הפיצול. אנחנו חשים כל הזמן בסוג של דואליזם שמלווה את כל הפעולות שלנו; וחלק מזה מצוי בעובדה הפשוטה שאנחנו נולדים אל העולם עם כלים מסוימים שאיתם נוכל לפעול בו; אבל הכלים הם רק כלים, וה"מערכת" שמפעילה את הכלים הללו איננה נראית-לעין (ואני לא מתכוון כאן למערכת החשמלית של הפקודות העובדות מהמוח אל שאר אברי הגוף אלא למערכת הנפשית, שאיש לא יודע היכן מקומה).
היחס בין שתי המערכות הללו הוא מסובך מאין-כמותו, ושוב – נוגע באותו מסתורין שקשה לדבר עליו. מצד אחד ברור שהאדם הוא גם תוצר מכאני לגמרי של מערכות גדולות ש"ייצרו" אותו והכינו אותו להיות מה שהוא. זהו בעצם ה"חומר" שעליו מדברים הפילוסופים הקדומים כשהם מדברים על המנגנונים המכניים שאיתם באנו לעולם או עוצבנו להיות אחר כך בתוך המגע שלנו עם התרבות (כשהם מדברים על ה"גוף" העומד מול ה"נפש" או ה"נשמה" הם בעצם מתכוונים לזה).
אבל יש גם חלק אחר, נסתר מהעין, של התודעה שהוא חופשי לגמרי ואיננו שייך לכל המערכת הזאת (אולי הוא ה"אטמן" של המזרח, אולי ה"נשמה" שלנו) – ושם נמצא בעצם האדם באמת.
החלק הזה, יש לומר הוא כה נסתר, עד שאנחנו עצמנו לא מודעים לו ממש בבהירות רוב הזמן. החלק הזה, שאין לו שֵם כלל, אינו ה"אני" שלי במובן הרגיל שבו אני חש את עצמי בחיי היומיום. הוא חלק גבוה ונסתר מהעין הרגילה בחיי היומיום.
אתן דוגמה לשני סוגי ה"אני" הללו: כשיש מצב שבו אני מתלבט כיצד להגיב על עלבון – האם לשמור על כבודי בדרך זו או אחרת (נניח לנקום עכשיו או להבליג ולחכות "לסיבוב הבא" שבה המכה שאכה את יריבי תהיה יותר חזקה) – אזי אני פועל במצב הזה מתוך חוסר בחירה מוחלט, אף שהדמיון המטעה שלי רואה כאן סוג של חופש בין שתי אפשרויות לפחות. אבל האמת היא שכל הזרימה של ה"אני" שלי במצב הזה היא תחת השעבוד של אותו מנגנון של ה"כלים" שקיבלתי מהעולם (כוח, שכל, כסף וכדומה) שתחתיו אני משועבד לחוק הסיבה-והמסובב.
המצב שבו אני עכשיו נמצא הוא תוצר של כוחות שדחפו זה את זה באופן מכאני עד לרגע המסוים הזה, והם ימשיכו לדחוף זה את זה הלאה באופן מכאני גם אחרי שאגיב כפי שאגיב. ממבט מלמעלה אנו מבינים שאין כאן למעשה שום דבר שמייחד את האדם משאר חלקי הטבע.
אבל – וכאן העיקר – אם אחרי מדיטציה עמוקה, למשל, אצליח לראות בבהירות, "מבחוץ", את השרשרת הזאת של טורף-נטרף, של חוק הסיבה והמסובב – אזי הצפייה בכל זה מנקודת מבטה של ה"נשמה" החופשית-באמת משחררת אותנו מחוק המכניות הזאת. פתאום מתחוור לנו שבעצם הצורך להגיב על העלבון הוא עצמו משהו שנכפה עלינו מבחוץ ואיננו שייך לנו כלל. השחרור הפתאומי הזה מכל המערכת משמעו בעצם מגע עם הנקודה הנסתרת, העמוקה, של ה"אני", שאיננה נראית לעין.
עכשיו, אם נחזור לשאלה שלך: כיוון שה"רכוש" שכל אחד מאיתנו זוכה בו במערכת ה"חומר" (ה"גוף" בכללו, כלומר מצבנו הכללי בעולם מנקודת ראות ההישרדות והיכולת לנצל עבורנו את הדברים על ידיד האגו המעוניין רק לשרוד, לחוש עונג ולנוס מהסבל) שונה אצל כל אחד מאיתנו (במילים של המזרח: המצב הקארמתי שלנו שונה), הרי גם הניסיונות שאנחנו עומדים בפניהם כל רגע שונים לחלוטין אצל כל אחד שונים לחלוטין (ובעצם כל רגע ורגע שונה מקודמו אצל כל אחד ואחד).
ועתה באה טענתי העיקרית: כשאני רואה מישהו מולי שמתנהג באופן מסויים, לעולם אינני יכול באמת לדעת מבחוץ עליו שום דבר אמיתי – במובן שאנחנו מדברים עליו.
1. אינני יודע מה ה"רכוש" שהוא קיבל, ומה המצב הקארמתי שעימו הוא נמצא בעולם ועימו עליו להתמודד. אולי למשל הוא נולד עם יכולת נמוכה ביותר לראות דברים, אולי המצב שבו הוא בא לעולם הוא מאוד-מאוד חשוך (אני מעדיף לומר ילדותי, לא-בוגר) ולכן הוא לא רואה מה שאתה למשל רואה במהירות רבה, כי יש לך, כחלק מהרכוש הפנימי הקארמתי שלך, רגישות מוסרית ורוחנית גבוהה.
יתר על כן, איך אנחנו יודעים שהאיש ה"גס" והנמוך הזה שמולנו לא עובד על עצמו בנקודה הנסתרת ומשקיע בסתר מאמץ עצום בניסיון להשתפר – אלא שמצבו ההתחלתי נמוך מאוד ולכן הוא נראה לנו כך? גם זה נסתר לגמרי מאיתנו (לפיכך יכול להיות מצב שבו אנחנו, בעיני הבשר המצומצמות שלנו, נראה אותו כרשע גדול והוא באמת – מנקודת הראות המוחלטת – צדיק גדול!).
2. גם אם הוא נולד עם מצב קארמתי טוב, מי יודע מה נסיבות החיים גרמו לו ובאיזה מצב הוא נתון עכשיו בתוך רשת הסיבה והמסובב?
קראתי למשל על קצין באס-אס הנאצי שהיה אדם רגיש, מאמין ועדין-נפש שהתנגד בתכלית לכל הטירוף שהיה סביבו, ואיכשהו גלגולי החיים המשונים שלו הביאו אותו בעל כורחו לשתף פעולה עם מה שקורה למראית-עין – אך כוונתו הנסתרת הייתה לנסות להיות טוב ככל שניתן במצב הבלתי אפשרי הזה עם היהודים שהיו בסביבתו. גם זה קיים. וזה רק דוגמה למה שאני מתכוון. אז איך אפשר לשפוט חייל אס-אס כזה רק ממבט מבחוץ?
ב. ועם זאת, על אף כל מה שאמרתי – אני מסכים עקרונית עם שני הקריטריונים בהצבת (במבוא לספר נשיות בעולמו הרוחני של הסיפור התלמודי הצבתי עוד כמה קריטריונים כאלה).
ומדוע אין כאן באמת סתירה? במבוא שם העדפתי לדבר על "סימנים" ולא על קריטריונים מוחלטים. כ"סימנים" אלה אכן סימנים מצוינים, שעוזרים לנו באופן אישי לכוון את עצמו לקראת מצב של מי שבאמת מנסה "ללכת בדרך". הם עוזרים לנו להתעורר. אבל שוב אני מדגיש – אך רק כסימנים שמטרתם "פרקטית" עבור ההולך-בדרך, סימנים שאפשר להיעזר בהם מדי פעם כדי לדעת אם אנו עצמנו בנתיב החיים הנכון, ובשום אופן לא כקריטריונים מוחלטים של שפיטה עבור אנשים אחרים.

עמיר:
מאז קיבלתי את האימייל האחרון שלך חשבתי הרבה על השאלה של "התפתחות רוחנית" והתבוננתי בניסיוני שלי במסע הרוחני, ומשהו משתנה בהבנתי כתוצאה מכך, ומתקרב לאופן בו אתה רואה עניין זה.
אני מבין שכשם שאין לנו יכולת להגדיר ולחפצן (objectify) את מה שעומד מאחורי מסענו הרוחני ומניע אותו, אלא הוא תמיד יישאר מופלא מאיתנו, כך גם איננו יכולים להגדיר ולחפצן את ההליכה בדרך. גם היא תישאר תמיד מופלאה מאיתנו. אנחנו יכולים לחוש אותה לעתים באיזו אינטואיציה מסתורית ועדינה, אבל אם ננסה להפוך אותה ל"דבר" שאפשר "לראות" אותו ולצפות ממנו לתוצאות, נחטא לה ונעוות אותה.
ההליכה בדרך היא עצמה פלא, חריגה מהחוקים של עולם החומר והפסיכולוגיה, התפקוד וההצלחה. אם ננסה לתת לה חוקים ומדדים – נאבד את הפלא שבה.
אם כך, איך ימצא האדם שהולך בדרך הרוחנית את דרכו? איך נדע מהי הדרך? האם יש לנו "מצפן פנימי", שאם נלמד לשים לב אליו יראה לנו את הדרך? האם יש בנו חוש-כיוון מסתורי?
האמת היא שאיני יודע. ונראה לי שאי-הידיעה הזו נחוצה כדי שהדרך תהיה דרך רוחנית. כשאיננו יודעים אנו נאלצים לגשש כסומים את דרכנו, את הצעד הבא. הגישוש הזה עצמו הוא הדרך. התעייה, ההליכה לאיבוד, והנפילות והקימות החוזרות ונשנות, שמלמדות אותנו שפלות רוח, ענווה וכניעה למופלא מאיתנו, גם הן הדרך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s