הדרך הרוחנית

למה התכוון קרישנמורטי כשאמר ש"אין דרך"? האם דתות מרדימות את מחפש הרוח? האם התעלות רוחית יכולה להיות תוצר של אימונים? תכתובת מרתקת בשאלות אמונה, רוח, דת ודרך בין אדמיאל קוסמן, משורר ופרופסור למדעי היהדות ועמיר פריימן, איש רוח, הוגה דעות ומייסד התנועה להעצמת הרוח בחינוך בישראל

(התפרסם במגזין אדם-עולם: https://adamolam.co.il/מכתבים-על-הדרך)

אדמיאל קוסמן, פרופסור ומשורר, גדל והתחנך בישיבות תורניות והיום פרופסור למדעי היהדות באוניברסיטת פוטסדם, והמנהל האקדמי של המכון להכשרת רבנים רפורמיים בברלין, שם הוא גר. עמיר פריימן הוא מחפש רוחני שהתחנך במנזרי זן במזרח ובקהילה של אנדרו כהן בארצות הברית ואוסטרליה. חזר לארץ לפני כשמונה שנים ובין היתר ייסד את התנועה להעצמת הרוח בחינוך. אדמיאל ועמיר חברים כעשרים שנה, והמרחק הפיסי ביניהם הוליד התכתבות על שאלת הדרך בעבודה הפנימית.

עמיר: אותי מלווה, מאז גיל ההתבגרות, הציווי להתעלות על עצמי ולהיות לאדם חופשי, מודע, מחובר למציאות, ער, רגיש, אכפתי, אוהב, טוב יותר משאני. הצו הזה הניע אותי לשבת שנתיים במנזר זן בקצה אחד של העולם, לחיות עשרים שנים בקהילה רוחנית בקצהו השני, ואז לחזור לארץ, והוא ממשיך להניע אותי בחיי. להבנתי, הציווי הזה נמצא בבסיס כל הדרכים הרוחניות והדתיות ובבסיס כל התרגולים הרוחניים, או מה שנקרא גם "עבודה פנימית".

אני משתמש במושג "תרגולים רוחניים" או "עבודה פנימית" כפי שתאר אותם הפילוסוף הצרפתי פייר אדו בספרו מהי הפילוסופיה העתיקה, כ"פעולות רצוניות ואישיות המיועדות לבצע שינוי של האני". ב- Philosophy As a Way of Life אדו גם כתב על התרגולים שהיו מקובלים בחוגי הפילוסופים ביוון העתיקה כך: "תרגולים רוחניים היו תרגולים מפני שהיו מעשיים, דרשו מאמץ ותרגול, והמתרגל חי אותם; הם היו רוחניים כיוון שעסקו במלאות נפשו של האדם, במכלול הווייתו."

שאלה שמעסיקה אותי ואשמח לשוחח איתך עליה נוגעת במקומו של הציווי הזה בתרבות החילונית המודרנית שבתוכה אנחנו חיים. האם אתה רואה בכלל מקום לציווי כלשהו בתרבות שאינה דתית?

אדמיאל: אכן, בכל הדתות קיימים המושגים "דרך" ו"הליכה" (ותעיד על כך מיד ה"הלכה" שלנו) או "עלייה לרגל" או משהו מקביל לכך, אשר מבטא את העובדה שהדת תובעת מהאדם להתאמץ כדי לעבור "דרך" מסוימת ולתקן את מה שראוי לתקן.

הסוציולוג אמיל דורקהיים רואה את המכנה המשותף האחד והיחיד בין כל הדתות בהבחנה שעושות כולן בין החולין ובין הקדוש. לפי זה המהלך של ה"דרך" יוגדר כמעבר מהחול אל הקודש. לפי זה ברור שאדם המגדיר עצמו כחילוני מצהיר בכך על סירובו ללכת בדרך הזאת שמתווה הדת. הוא בעצם אומר: עזבו אותי במנוחה – אני לא מעוניין כלל להתרחק ממישור החול שאני חי בו.

רבים מהחילונים גם יאמרו שהם רואים את עצם המסע הדתי, שנתבע על ידי הדתות, כאשליה גמורה, וממילא עבורם נוכל לנסח זאת כך: לא רק שהם מסרבים "ללכת" בדרך שמתווה הדת, לפי תפיסתם אין בכלל לאן ללכת והתוואי שעליו מצביעה הדת הוא תוואי דמיוני וריק לגמרי, שההולך בו רק משלה את עצמו שהוא מגיע למקום נעלה יותר.

עמיר: נראה לי שעלינו להבהיר את ההגדרות של "חילוני" ו"דתי". הרי אנו מכירים לא מעט אנשים שמגדירים עצמם כ"חילוניים" (במובן המקובל של המילה) אבל מוּנעים בעוצמה על-ידי הציווי "ללכת בדרך" והשאיפה להשתנות באופן עמוק. ולעומתם, רבים מהמגדירים עצמם כ"דתיים" בטוחים שהם כבר ממלאים את רצון האל ולא רואים שום צורך וסיבה להשתנות באופן אישי. נראה לי שאין כמעט קשר בין המוסכמות החברתיות לבין העמדה של כל פרט בחברה ביחס לציווי הזה. אולי אפשר אפילו לומר שב"הליכה בדרך" יש תמיד אלמנט עצמאי, מרדני, שבמהותו הוא זר לכל תרבות, בין אם דתית או חילונית.

אדמיאל: אכן, האופן שבו משתמש האדם מן השורה בצמד המונחים "דתי" ו"חילוני" הוא בדרך כלל סוציולוגי, ובנידון שלנו זאת תהיה טעות גדולה להשתמש במונחים אלו על פי משמעם הסוציולוגי. ישנם רבים השייכים למחנה הדתי שאינם מוטרדים כלל מהצו "ללכת", שחיים את המסגרת שבה הם חיים ללא כל חתירה למטרה, מעבר להישרדות היומיומית במערכת זאת. לעומת זאת רבים הם האנשים אשר חיים במגזר המכונה "חילוני" והם אנשים ש"הליכה בדרך" או תיקון עצמי כזה או אחר הוא בראש מעייניהם.

לכן ההגדרה שממנה אנו צריכים לצאת לדרך היא כלל לא זו הסוציולוגית אלא הפנימית-רוחנית. אדם דתי ייחשב בדיון שלנו לדתי רק אם הוא מכיר בצורך "ללכת בדרך" ולתקן את מה שצריך תיקון בנפשו פנימה, ואדם חילוני יוגדר כמי שחי במסגרת כלשהי ללא כל הכרה בצורך להתקדם ב"דרך" הפנימית.

אני לא חושב שמסגרות סוציולוגיות – יהיו אשר יהיו – מעודדות את החיפוש הדתי. כל מסגרת מעצם מהותה מחנכת, או יותר נכון מאלפת את חניכיה לצייתנות, ומטרתה הסמויה היא שליטה בקהל שנתון למרותה. לכן יש משהו מטעה בהטפה של הדתות למאמיניהם ללכת ב"דרך". עבור הדתות אין משמעות ההליכה הזאת בדרך אלא מאמץ ליישר קו. לעומת זאת היחיד שנפשו רגישה יכול לתרגם את המושג "דרך" באופן אינדיבידואלי, ולחוש שהמסגרת רוצה לכפות עליו פירוש משלה למושג "דרך", שהוא (תמיד!) פירוש מזויף.

מדברַי אפשר לקבל את הרושם שאני מדבר דווקא על המסגרות הדתיות כמסגרות "מרדימות" המשתקות את מאמיניהן מפני ההליכה האמיתית בדרך, אבל לא לכך כוונתי. כוונתי לכל חברה באשר היא. החברה החילונית ואסכולות וכתות רוחניות שונות משתקות לא פחות את חבריהן מאשר החברה הדתית. הבעיה אינה המסגרת הסוציולוגית שלתוכה האדם נולד אלא עצם המסגרת.

גם התפיסות המתוחכמות יותר בדתות, כמו למשל זו של קרישנמורטי, שחזר שוב ושוב על טענתו ש"אין דרך", ושל זרמים שונים מהמזרח, אינן מניחות שאין פער בין המקום שבו אנו נמצאים למטרה שאליה אנחנו שואפים. אמנם גם הן מבדילות בין אדם ששרוי בממד הגבוה יותר של המציאות הרוחנית לאדם ששרוי במקום נמוך, אלא שלטענתן כל שיטה ודרך מובנית לא יועילו להעבירנו "דרך" לא-סלולה זאת. לטענת התפיסות הללו אנו נדרשים להיות מתוחכמים יותר ופחות להתאמץ ללכת – למעשה, יותר להתאמץ לא-ללכת (וו-וויי בתפיסת הטאו). המדיטציה המזרחית מבוססת ברובה על תפיסה זאת, המניחה שהעשייה המאומצת לא תעזור לנו לחצות את הדרך מכאן לשם אלא רק הפסקת העשייה וההתבוננות הרטרוספקטיבית פנימה יסייעו בידינו להגיע ל"שם".

אבל החשוב לענייננו: על אף ההצהרות הגלויות של רבים מההולכים בדרך הזאת שאין כלל פער בין ה"כאן" ל"שם", בסופו של דבר, בעומק הדברים, יש בכל תפיסה דתית איזה "כאן" שממנו יש להתעורר ואיזה "שם" – שהוא המקום שבו אנו ערים.

עמיר: להבנתי, לרבים מהזרמים המזרחיים שאתה מזכיר, המטרה האולטימטיבית היא "התעוררות" – התפכחות מאשליית הקיום הנפרד והמוגבל ושחרור מהאגו – מנגנון התחזוק של נפרדותנו ומוגבלותנו, אל ה"הארה" – המציאות המוחלטת, טבענו האמיתי והבלתי מוגבל. בהתעוררות זו אין "דרך", כשם שפקיחת העיניים אינה "דרך". מדובר במהפך שמתרחש באחת, מעין "קפיצת דרך" שמתחוללת מחוץ לזמן.

בעיני הזרמים האלו, עצם השלכתו של מושג ה"דרך" – מושג שנטול מעולם החומר, הזמן והעשייה – על עולם הרוח, היא חלק מהאשליה שמסיחה אותנו מפשטותו וממיידיותו של המצב הער, שכבר נגיש לנו באופן מלא ואף נוכח, גם אם באופן לא מודע, בחווייתנו. "התעורר למי שאתה כבר, כאן ועכשיו," אומרים המורים בגישות אלו, "ותבין שהרעיון שמשהו בך חסר ודורש תיקון או שיפור הוא חלק מאשליית הקיום הנפרד, מהאגו."

מושג ה"דרך", לעומת זאת, מביע שינוי הדרגתי על פני זמן. וגם הרבה מחסידי התורות המזרחיות האלו (אם כי בהחלט לא כולם) מכירים בכך שאכן יש צדדים באדם ובהיפוך הרוחני שדורשים זמן כדי להשתנות. משום כך, רוב הדרכים המסורתיות במזרח כוללות תרגולים שנועדו לחזק את גופם ואת נפשם של חסידיהם, ליצור בהם עמוד שדרה מוסרי ולחנך אותם לחמלה, לענווה, לשליטה עצמית וכולי.

אדמיאל: להבחנה הזאת בין "התעוררות" ו"הליכה בדרך" אני מסכים כמובן, אבל שים לב, עדיין – גם כשאתה מדבר על גישת ההתעוררות – יש שם הבחנה בין שני מצבים: בין המצב הרגיל של האנושות, שהוא מצב של "שינה", לבין מי ש"עבר לצד השני של המתרס" והוא עתה אדם ער. לכן גם אצל חסידי תפיסה זאת יש איזה "כאן" ואיזה "שם", שנמצא בצדו האחר של המתרס. וזה כמובן מסגיר את העובדה, שאיננה ניתנת להכחשה, שיש איזשהו "מרחק" (גם אם תסרב לקרוא לו "דרך") שאותו עובר האיש המתעורר מה"כאן" הזה אל ה"שם" של העוררות.

מה שמבדיל, אם כן, בין גישה זאת לאלו שמקבלים את מושג הדרך כפשוטו, הוא שהם מקטינים מאוד את משקל עבודת האדם כמי שאחראי למעבר הזה מה"כאן" אל ה"שם" (ולכן הכינוי "דרך" פחות מתאים כאן – כי הוא אולי רומז לכך שעל האדם מוטלת המשימה לעבור את המרחק).

אפשר בהחלט גם להבין את המקור של ההקטנה הזאת: הרי אם אנו מבינים שה"כאן" משמעו "שינה", משום שאנו עבדֵי איזו רשות פנימית אשלייתית עריצה, שיש שקוראים לה "אגו" (ואני אוהב את ההגדרה הקצרה שנתת לאגו, כ"מנגנון התיחזוק של נפרדותנו ומוגבלותנו"). הרי לא יתכן שאותו אגו גם ירצה וגם יוביל אותי אל ההשתחררות ממנו. הדבר דומה למי שבתמימותו – או אפילו בסכלותו – יגיש בקשה רשמית מנומקת לעריץ כמו סטלין שיסייע בידיו להגר למדינת חופש כמו ארה"ב, בנימוק שהוא איננו מרוצה משלטונו של סטלין…

מה שחסידי גישת ההתעוררות יאמרו הוא, שאני עצמי, בגלל ההזדהות שלי עם האגו, אינני יכול לחלץ את עצמי מבוץ-ה"שינה" שלי, אבל אני כן יכול לחקור את האגו ששולט בי, וככל שאהיה בהיר יותר ואראה בבהירות רבה יותר כיצד ה"עריץ" הזה פועל דרכי ושולט בכל מחשבה ופעולה שלי, כך גם אהיה קרוב יותר למקום שממנו ניתן יהיה לחלץ אותי.

אמנם נכון, את הפעולה של המעבר לא יוכל האדם עצמו לעשות לעולם. זוהי קפיצת תודעה שהיא מתנה גמורה שבאה בהפתעה גמורה (אם היא באה בכלל) מהיקום; ואכן נכון, אין גם שום כללים שיכולים להסביר מתי היא ניתנת ומתי לא. כל זה נכון, אבל למה זה דומה? למשל החסידי המפורסם האומר שאנחנו לא יכולים לאלץ את קרני השמש לזרוח ולהאיר את הבית שבו אנו מתגוררים, אבל אנחנו כן יכולים לנקות את האבק שעל חלונות הבית ולאפשר לקרני השמש להאיר דרכם בבוא העת – כאשר היא תזרח.

בכול אופן, שתי האופציות שהצעת – התעוררות פתאומית מול ה"הליכה בדרך" של עבודה פנימית – אינן סותרות זו את זו כלל. בחיי האישיים אני מרגיש שיש רגעים שאני זקוק למסגרת העבודה "בעלת משמעת הברזל" של ה"דרך" הדתית, אבל תוך כדי ההליכה בדרך אני גם חש ופועל עם עקרונות ששייכים לכיוון הראשון שהצעת, של ההתעוררות. אין כאן בעיני למעשה כל סתירה, אלא שני אספקטים שונים של התמונה הגדולה יותר.

עמיר: למעשה, ה"דרך" היא בלתי-נראית: אי-אפשר להצביע עליה, להגדיר אותה, לסמן את גבולותיה, לשים נקודות ציון לאורכה. ועם זאת, ההולך בה יודע אותה, כמי שמתקדם כשעיניו עצומות אך מנגינה רחוקה קוראת לו. לפעמים יכול הוא לדעת אם התקרב לאותה מנגינה רחוקה או התרחק ממנה – אבל גם זאת רק בדיעבד. ועם התרגלותו להליכה בדרך והתגברוּת ביטחונו בה, הוא גם יאבד עניין בשאלה "האם אני מתקדם?" ויסתפק בהליכה. ההליכה עצמה תהפוך לו לדרך.

כך אני מבין את אמירתו של קרישנמורטי "האמת היא ארץ ללא שבילים" ואת התפיסות המזרחיות שציינת, שגורסות כי "אין דרך". יש דרך, אבל בשביל ללכת בה על האדם לוותר על הרצון לראות אותה ולהגדיר אותה. כי היא אינה דומה לכל דרך שאנו יכולים לראות בעינינו וההליכה בה שונה מהליכה הפיזית. הוויתור על המאמץ, על העשייה, על ההליכה, נדרש כדי לאפשר לנו "לראות" ו"ללכת" ראייה והליכה שונות לגמרי מאלו המוכרות לנו.

אדמיאל: הייתי אומר שאם האדם שיצא ל"דרך" באמת רציני ומתמסר ל"דרך", הרי אז מה שיעמוד בעולם הפנימי שלו איתן ויציב ובכוח בלתי ניתן לסתירה, ויצביע על כך שעצם היציאה לדרך וההליכה בה היא עיקר חייו, היא העובדה שהוא לא רק מתאמץ ללכת בדרך אלא גם באמת "ראה". כשאני אומר "ראה" אני מתכוון לכך שהייתה לאדם המחפש גם פגישה (אחת או רבות, אין זה משנה) עם מישור אחר. פגישה ממשית כל כך שממנה יכול היה לראות בבירור את כל המפה הסינופטית הגדולה של החיים הפנימיים והחיצוניים ממבט-על, וברורה הייתה לו, בבהירות שאין למעלה ממנה, אשליית האגו, שמפרידה אותו מהמגע עם המציאות הממשית.

המבחן העצמי האמיתי ביותר בעיניי, הבודק אם אנחנו אכן ב"דרך" או שנסחפנו ב"מרק המילים" של עצמנו והלכנו לאיבוד, הוא תמיד במישור שבין האדם לעמיתו-זולתו. המישור הזה של חיינו מספק לנו הבחנה אמיתית שאין בה כחל ושרק. ברגע שבו אנו מזהים שאיבדנו את הרגישות לאחר, לזה שאנחנו במגע הטריוויאלי והיומיומי ביותר איתו, אנו יכולים לדעת שכל ה"עבודה הרוחנית" שלנו איננה בעלת ערך כלל ושסטינו מה"דרך" לגמרי. וכאן המקום להזכיר את המושג הקדום "קורבן" – שכן זה תמיד בא יחד עם נתינה לאחר במקום לקיחה מהאחר.

עמיר: אני חושב שיש חשיבות רבה למבחן כזה, כי אימוץ של תפיסת-עולם או מערכת אמונות שנקראת "רוחנית", ותרגול פרקטיקות תחת הכותרת של "עבודה פנימית", יכולים ליצור באדם – ולפעמים גם יוצרים – עומק, מעודנות, בגרות, עצמאות, איכפתיות ואחריות לזולת; אבל הם יכולים גם ליצור באדם – ולפעמים גם יוצרים – עליונות, מוסרניות, נרקיסיזם, ניתוק רגשי ותוקפנות. לכן, כדי להבין טוב יותר את משמעות ה"עבודה הפנימית" או ה"הליכה בדרך", אין לנו ברירה אלא לתאר את הקריטריונים לכך. אתה התחלת לתאר את אחד מהם, ואני אוסיף עוד כמה:

ראשית כל, אני מצפה שה"הלך" יזכה, במסעו, להכיר בתוך עצמו ממדים, כוחות, השפעות ומניעים שונים, שאצל רוב בני האדם הם לא מודעים, ושהיכרות זו תהפוך אותו לחכם, רגיש, חומל ואוהב יותר כלפי עצמו וכלפי זולתו.

שנית, אצפה שגבולותיו של ה"הלך" יהפכו גמישים, נזילים וחדירים, שיהיו בו יותר נוכחוּת, פניוּת ומודעוּת, שתחושת האחריות שלו כלפי הסובב אותו תיגבר, ושהוא יהיה מסוגל לתת מעצמו לסביבתו ברצון ובאהבה בלי לצפות לתמורה.

שלישית, אצפה לזהות נינוחות של האדם עם עצמו, רוגע עמוק (שאינו סותר חיים פעילים ואפילו אינטנסיביים), קלילות ושמחה, שנובעים מתחושה בסיסית שלו שהוא ממלא את ייעודו ונמצא בדרך הנכונה.

מאפיינים נוספים שעולים בדעתי הם אמינוּת – כיוון שאדם שמכיר את עצמו ואת הכוחות המניעים אותו הוא אדם שיותר ראוי לאמון; פתיחות וגמישות מחשבתית, חופש מקיבעונות ומאחיזה ברעיונות ויכולת להכיל רעיונות ודעות סותרים-לכאורה; אירוניה עצמית – כלומר, שהאדם יהיה מסוגל לא "לקחת את עצמו ברצינות", לצחוק וללגלג על חולשותיו ושטויותיו ולקבל בברכה ביקורת; ואומץ לב והעזה – בעיסוק בשאלות חיים מאתגרות, ביחסים עם בני אדם, ביצירה, בנכונות לפרוץ מגבולות המוכר והמקובל.

אדמיאל: אף שאני מבין היטב למה אתה חותר כאן, ואני מבין היטב גם את הצורך הדוחק בתשובה על השאלה הזאת, אני חושב שבאופן עקרוני תשובה אמיתית עליה אינה אפשרית. יש מקומות בחיים, והם דווקא המקומות האמיתיים יותר, שמולם אנו נאלצים לשתוק ולהכיר בחוסר יכולתנו להבינם; שאפילו לנסות לדבר עליהם יהיה בבחינת "חטא שפתיים". ומדוע? כי הם נוגעים במסתורין הגדול שלא ניתן לאדם לגעת בו.

כוונתי היא: כשאני רואה מולי מישהו שמתנהג באופן מסוים, לעולם אינני יכול באמת לדעת מבחוץ עליו שום דבר אמיתי, במובן שאנחנו מדברים עליו. ראשית, אינני יודע מה ה"רכוש" שהוא קיבל, ומה המצב הקרמתי שעימו הוא נמצא בעולם ועימו עליו להתמודד. אולי הוא נולד עם יכולת נמוכה ביותר לראות דברים, אולי המצב שבו הוא בא לעולם הוא מאוד ילדותי ולא-בוגר, ולכן הוא לא רואה מה שאתה אולי רואה במהירות, כי יש לך, כחלק מהרכוש הפנימי הקרמתי שלך, רגישות מוסרית ורוחנית גבוהה? איך אנחנו יודעים שהאיש ה"גס" הזה שמולנו לא עובד על עצמו בנקודה הנסתרת ומשקיע בסתר מאמץ עצום בניסיון להשתפר – אלא שמצבו ההתחלתי נמוך מאוד ולכן הוא נראה לנו כך? כל זה נסתר לגמרי מאיתנו.

ועם זאת, על אף כל מה שאמרתי, אני מסכים עקרונית עם הכיוונים שהצעת (ואפשר להציע עוד כמה), כל עוד משתמשים בהם כ"סימנים" ולא כקריטריונים מוחלטים. כ"סימנים" אלה אכן סימנים מצוינים, שעוזרים לנו באופן אישי לכוון את עצמו לקראת מצב של מי שבאמת מנסה "ללכת בדרך". הם עוזרים לנו להתעורר. אבל שוב אני מדגיש – אך רק כסימנים שמטרתם "פרקטית" עבור ההולך-בדרך, סימנים שאפשר להיעזר בהם מדי פעם כדי לדעת אם אנו עצמנו בנתיב החיים הנכון, ובשום אופן לא כקריטריונים מוחלטים של שפיטה עבור אנשים אחרים.

עמיר: אני מסכים שה"הליכה בדרך" תישאר תמיד מופלאה מאיתנו. אנחנו יכולים לחוש אותה לעתים באיזו אינטואיציה מסתורית ועדינה, אבל אם ננסה להפוך אותה לאובייקט שאפשר "לראות" אותו ולצפות ממנו לתוצאות, נחטא לה ונעוות אותה. ההליכה בדרך היא עצמה פלא, חריגה מהחוקים של עולם החומר והפסיכולוגיה, התפקוד וההצלחה. אם ננסה לתת לה חוקים ומדדים נאבד את הפלא שבה.

אם כך, איך ימצא האדם שהולך בדרך הרוחנית את דרכו? איך נדע מהי הדרך? האם יש לנו "מצפן פנימי", שאם נלמד לשים לב אליו יראה לנו את הדרך? האם יש בנו חוש-כיוון מסתורי? האמת היא שאיני יודע. ונראה לי שאי-הידיעה הזו נחוצה כדי שהדרך תהיה דרך רוחנית. כשאיננו יודעים אנו נאלצים לגשש כסומים את דרכנו, את הצעד הבא. הגישוש הזה עצמו הוא הדרך. התעייה, ההליכה לאיבוד, והנפילות והקימות החוזרות ונשנות, שמלמדות אותנו שפלות רוח, ענווה וכניעה למופלא מאיתנו, גם הן הדרך.

*** *** ***

אדמיאל קוסמן הוא משורר ופרופסור למדעי היהדות באוניברסיטה של פוטסדם והמנהל האקדמי של המכון להכשרת רבנים ליברליים (קונסרבטיביים ורפורמים) ע"ש גייגר בברלין. קוסמן לימד בעבר שנים רבות באוניברסיטת בר-אילן – וכעת הוא מחלק את זמנו בין ירושלים לברלין ובין פעילות אקדמית-מחקרית לפעילות חינוכית בקרב הרבנים ומנהיגי הקהילות היהודיות בתפוצות.

עמיר פריימן הוא מחפש רוחני, הוגה דעות ומנחה פרטים וקבוצות בגילוי עצמי. ספרו האחרון (עם פרופ' ישעיהו תדמור) הוא חינוך – שאלות האדם, וספריו הבאים Spiritual Transmission: Paradoxes and Dilemmas (באנגלית) וסתירות ולבטים ביחסי מורים רוחניים ותלמידיהם(בעברית), יעסקו בפרדוקסים ובשאלות הלא-פתורות שביחסי מורה וחניך במסע הרוחני. amirf@amirfreimann.com www.free2quest.com

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s